יום הכיפורים. אני בחטיבת השריון 679 במילואים של המח"ט אורי אור. אנחנו בקרב בלימה בטנקים – אני לא הייתי אז בטנק, הייתי חובש שמפנה פצועים משטח הלחימה אל התאג"ד.

היינו בשטח הסורי וחיפשנו חניון לילה, ואז התחילו הפגזות כבדות. באיזשהו שלב הייתה צעקה: "חובש, חובש". מישהו צעק לי שיש פצוע ואמר לי "לך תבדוק". הוצאתי חייל מהטנק ולקחתי אותו אל מתחת לכביש, שם היה צינור רחב שאפשר להסתתר בו.

ישר חיפשתי אם יש לו פציעה ולא מצאתי. ואז זיהיתי שהוא בהלם קרב. הוא היה פשוט בהלם – מהפחד. להלם קרב יש סימנים ברורים: דופק מהיר וחלש, חיוורון, זיעה קרה. לומדים את זה בקורס חובשים. ואתה גם רואה שהבן אדם לא איתך, הוא כאילו במקום אחר.

לאחר מכן הצטרף אלינו חייל נוסף, רועד מפחד מההפגזות. הבחור הראשון, זה שהיה בהלם, לא כל כך היה איך לעזור לו. זה לא שאפשר באמת להרגיע אותו.

אולי זה קצת הקל עליו שראה שיש עוד שני חיילים איתו והוא במקום מוגן יחסית. אבל זה לא מרגיע עד הסוף. השקיתי אותו במימייה.

בכל הסיפור הזה שאנחנו שם מתחת לכביש, לא שמו לב והשאירו אותנו, אותי עם שני החיילים האלו. הכוח פשוט לא היה יכול להישאר שם בגלל ההפגזות, והשאירו אותנו בשטח.

היינו איזה שעה וחצי לבד, רוב הזמן בהפגזה מטורפת. אני לא יודע אם מישהו דיווח שנשארנו שם. אני מאמין שאם היה מדווח הוא היה "חוטף על הראש" על זה, אז אולי לא דיווחו.

אחרי שכל הכוחות שלנו זזו משם, הסורים כנראה ראו שהכוחות שלנו זזו, אז הם הפסיקו להפגיז. ואז אני שומע ברקע רעש של נגמ"ש, והשאלה הייתה אם להוציא את הראש או שזה רכב סורי

ידעתי שאני מסתכן אבל אם אני לא אוציא את הראש, אנחנו ניתקע שם. אז הוצאתי את הראש. לא הייתה ברירה. ראיתי את הרכב של הסמח"ט.

אני עד היום לא יודע אם הוא עבר שם במקרה או שהם חזרו לחפש אותנו. יצאנו וסימנו להם בידיים וקיווינו שהם יזהו אותנו ולא יירו עלינו.

כשהגענו לרכב היינו כועסים ומתוסכלים. אמרתי לו שהם עזבו אותנו שם וגם הוא כעס. אתה מלא בכעסים. אבל עם עלות השחר המלחמה נמשכת. אתה נח בלילה וקם בבוקר ליום חדש, לנסות לגמור אותו.

הסיטואציה הזאת נשארה איתי גם אחרי המלחמה, החשש הזה שנישאר שם בשטח עם הסורים. לא הייתי גיבור מעולם. החשש היה גדול.

הייתי מגויס 183 ימי מילואים. זה היה קשה וטראומטי וזה לקח לי שנים להירגע. הייתי מתעורר בלילה בבהלה ומכל דבר שהיה נופל הייתי נבהל.

בזמן המלחמה חיכו לי בבית אהבה ורוגע. אבל כשאתה חוזר אתה עמוס בחוויות שלא ראית בחיים. כמו זה שאחרי המוות הגופות מתנפחות. של הסורים, לא שלנו, כי אנחנו תמיד מפנים. זה נשאר איתך עד יום מותך.

ניסיתי כמה שיכולתי לקבל תשובות לגבי אותה סיטואציה שעזבו אותנו בשטח. התשובות לא היו מדויקות. זו מלחמה. יש רגעים במלחמה שאתה אומר – אני רוצה להיפצע קצת, אפילו שהרגל תלך, רק לא להיות פה.

כשאתה שם בתוך הקרב אתה שואל: על מה אנחנו הורגים זה את זה? זה צריך להיפסק. כל 70 שנותיי אני שואף לשלום – והכי חשוב זה קודם כול השלום בינינו.