בשבת, עשרה לשתיים בצוהריים, נשמעה האזעקה הכללית הראשונה. זה היה בהפתעה גמורה.

היינו עוד כולנו בבית הכנסת, אם כי כבר היה לנו קצת יותר מחשד – משעות הבוקר, ליד בית הכנסת בצפון תל אביב, בית הכנסת "תפארת צבי", בכל כמה דקות עצר ג'יפ, שזה היה מאוד מוזר ליום כיפור, ונכנסו שניים עם מדים ורשימות – אתה גולדברג, אתה גרינברג וכו', בואו איתי – הוציאו אנשים כדי לגייס אותם.

עד עשרה לשתיים נשארנו בבית הכנסת, המבוגרים והילדים מתחת לגיל 18. לי לא קראו למילואים.

ביום ראשון כבר שמעתי שזו מלחמה רצינית. אני הרגשתי מיותר כאן, ולא היה לי נוח עם זה. לפני 50 שנה הייתי עוד בגיל שיכולתי לתרום.

נסעתי לאיכילוב.

זה היה אז בניין אחד ויחיד בן שש קומות. שלחו הביתה את כל החולים והפכו אותו לר"מ 2.

המזכירה בבית החולים נתנה לי חלוק לבן והדפיסה פתק שהצמידו לי בסיכת ביטחון לחזה: "רב בית החולים". לא היה ולא נברא – לא היה אז תפקיד כזה בכלל. אבל אני הסתובבתי עם החלוק והפתק בגאון.

ביליתי באיכילוב למעלה משלושה חודשים יום ולילה. היו משפחות שהגיעו ולא הכירו את הילד – כי הוא היה שרוף כולו.

חלקם חיילים רכים, בסדיר. תמונות קשות מאוד.

הגיעו לאיכילוב 475 פצועים בדיוק – כולם מחזית הדרום. רובם, אגב, יצאו בחיים מבית החולים.

פצוע שאני זוכר במיוחד היה בחור מבת ים.

הם היו ארבעה פצועים בחדרון – אם אחד צועק או בוכה, הוא מעיר את כולם.

לא היו מזגנים, ובקושי מאוורר, והדלתות היו פתוחות כדי שיוכלו לנשום.

הבחור היה שרוף כולו. לא היה אפשר לזהות אותו בשום אופן ואימא שלו ישבה לידו 20 שעות ביממה.

התושבים מבת ים עשו תורנות – בחצות מישהו היה מגיע לקחת אותה הביתה, להתאוורר, להחליף בגדים, לעשות מקלחת. בארבע בבוקר היא כבר הייתה בחזרה ליד המיטה של בנה.

לילה אחד הוא צרח צרחות אימים.

אני לא יודע מאין הכוח לצעוק – לא היה גוף, לא היה עור! אומרים "עור ועצמות" – זה היה עצמות בלי עור – צורח.

כל קומה ד', אף אחד לא יכול היה לישון. יום ולילה כולם ניסו להרגיע אותו.

בארבע בבוקר אימא שלו הגיעה.

היא שמעה אותו, ובמקום להשתמש באחת משתי המעליות בבניין, היא זינקה במדרגות – קפצה את המדרגות שתיים שתיים.

היא התיישבה ליד בנה ואמרה לו, "חמודי, מתוק שלי, אתה מעיר את החברים שלך, לא נותן להם לישון. מחר הם צריכים לעבור ניתוחים קשים. הם צריכים כוח. תירגע, מותק, תירגע". ותוך כדי שהיא מדברת הקול שלו לאט-לאט נרגע, המשיך רק לבכות. והיא כל הזמן מלטפת את הירך שלו.

היא מדברת אליו ומלטפת את הירך, עד שנרדם וכולם יכלו להירגע.

שאלתי אותה אחר כך, איך הצלחת להרגיע אותו? היא אמרה לי שמעל לברך שמאל יש בערך סנטימטר מרובע אחד של עור שמשום מה לא נשרף – זה המקום היחידי שהוא יכול היה להרגיש בו לטיפה. ככה היא הצליחה להרדים אותו.

בחמש בבוקר באתי הביתה, הערתי את אשתי.

אמרתי לה, חייטה, הבוקר למדתי פסוק בתנ"ך שאף פעם לא הבנתי. בפרק האחרון של ישעיהו כתוב: "כאיש אשר אִמו תנחֲמֶנוּ, כן אנֹכי אֲנַחֶמְכֶם ובירושלם תנוחָמו".

למה דווקא אימו? איפה האבא פה, או אשתו, או הרב?

הקדוש ברוך הוא משווה את עצמו לאימא – הוא יודע שכוח הנחמה החזק ביותר לכל אדם, בכל גיל, הוא אימא שלו.

עד עכשיו אני מתרגש כשאני נזכר בסיפור הזה.