יום שישי בסיס ח"א רמת דוד, קצינה צעירה, אמא לתינוק בן שנה ואשת איש מתגוררים בשיכון המשפחות.

באוויר חרדה.

צפירה בקעה ב-13:50 ומפלחת את האוויר והלבבות.

הבסיס ממצב רגוע הופך לסוער - המלחמה החלה.

בעלי התפקידים רצים לעמדות, פורום הפיקוד מתכנס ומתקבלת החלטה - פינוי מידי של השיכון. אני מתחילה בניהול פינוי המשפחות, הלב פועם חזק.

פורום הפיקוד בתום הדיון יוצא בריצה, על פני חולף סא"ל אריק עזוז ואני זורקת לעברו "מה יקרה אריק?", והוא עונה תוך ריצה "נגמור אותם בתוך ימים".

מתרכזת כולי במשימת פינוי המשפחות, נוהל זה מתורגל בימי שגרה.

הבעל מזמן בשטח והתינוק לבד בבית.

נכנסים לפעולה - גיוס בעלי תפקידים, אוטובוסים, תיאום מלונות, הזרמת ציוד נדרש, צוות המודיעין עובר בין בתי השיכון ומיידע על פינוי. פני הנשים מלבינות, תחושת בהלה של "מה יהיה? מה לקחת? מה להגיד לילדים? לכמה זמן?".

גם לי יש ילד בן שנה, מה אעשה איתו? לא עולה בדעתי להתפנות.

מדחיקה את הבעיה וממשיכה לנוע עם הצוות בין הבתים.

האוטובוסים מגיעים, המשפחות מתקרבות נושאות ילדים ומזוודות על הידיים, אחריהם מדדים בעלי חיים, תמונה נוראית שמזכירה עבר קודר…

המשפחות עולות, אני מעודדת, נוגעת, עוזרת ומבינה מה עבר עליהם: "האם אשוב לראות את יקירי?". בעודי עומדת, מגיעה רעיה אשת מפקד הבסיס עם שישה ילדים ושואלת "טילי, מה עם אביב? אקח אותו איתי?", אני משיבה שיש לה מספיק משלה.

השיכון מתרוקן, הדיירים עזבו, שיכון שומם, עצוב ושקט. הלילה יורד ורק בבית אחד דולק אור, הדירה שלנו, אני והתינוק.

מה אעשה מחר? מי ישגיח עליו? מחר אתמודד עם זה, אומרת לעצמי…. איעזר במטפלת ממגדל העמק.

הדירות הפנויות אוישו על ידי אנשי צוות אוויר שלא היה היכן לשכן אותם. לפנות בוקר נשמע בום נוראי, קרוב מאוד לדירה. אני רצה החוצה ובור עמוק פעור - טיל פרוג מסוריה נחת בשיכון המשפחות, בית נפגע וטייס, רב סרן דיאמנט ז"ל נהרג.

כאן הבנתי שאני משחקת באש ומחליטה לשלוח את התינוק להוריי ברמת גן.

החלטה קשה, איך אוכל בלעדיו? (שהה שם כחודש)…

האם זו היתה החלטה נכונה? לעולם לא אדע.

המלחמה נמשכה במלוא עוצמתה, מטוסים עלו במבנים וחזרו חסרים. הדאגה נראתה על פני חיילי הבסיס. באותה מלחמה איבדנו הרבה אנשי צוות אוויר, ביניהם גם אל"מ זוריק שיצא למשימה לחזית המצרית, ביצע את משימתו, מטוסו נפל לתעלת סואץ ועד היום נמנה עם חיילים שמקום קבורתם לא נודע. השאיר אישה ושישה ילדים, יהי זכרו ברוך.

מצ"ב ציורים של השיכון בלילה והמשפחות שעוזבות, אויר על ידי אורי גל ז״ל.