5.10.1973 - יום שישי ערב יום הכיפורים • השעה 12.30 חזרתי מהעבודה.

הייתי בחופשה מיוחדת ואחותי מספרת לי שהייתה לי שיחה מהמפקד שלי והוא אמר שיתקשר שנית.

חצי שעה לאחר מכן התקשר מ"פ המפקדה והודיע לי בצער שעליי לעלות על מדים ולחזור לבסיס. הייתי בהלם איך אגיע לסיני בעוד מספר שעות נכנס יום הכיפורים.

ענה המ"פ ואמר תגיע לצומת אשקלון (עיר מגוריי) ותמצא טרמפ מהר יש תנועה גדולה לכיוון סיני.

כל המשפחה נכנסה ללחץ, אימי הגישה לי לאכול וגם הכינה לי צידה לדרך, אמרה: "זה תאכל בדרך לפני כניסת החג".

אחד מאחי רץ לבית של בן דודתי וביקש ממנו להקפיץ אותי לצומת אשקלון, ואכן הוא הגיע במהירת עם הטנדר ויליס שהיה לו, ולקח אותי לצומת.

לאחר כרבע שעה של המתנה הגיע טנדר צבאי די 200 והנוהג בו קצין בדרגת סרן אמר: לרפידים. עליתי במהירות לטנדר ויצאנו לכיוון סיני. תוך מספר שעות הגענו לרפידים.

אווירה לא ברורה היתה בערב זה בבסיס. בבית הכנסת התפללו חיילים, ובמפקדה התנהלו דיונים בין החיילים, האם שוב מטעים אותנו אוייבנו או הפעם זה רציני. הלכנו לישון באווירת מתח, מבלי לדעת מה מחכה לנו ביום המחר.

בשעה 12.00 הודיעו לנו שיהיה מסדר ליד הנגמ"שים.

הייתי נהג של מפקד האוגדה בחפ״ק של האוגדה. מפקד האוגדה היה אברהם מנדלר זיכרו לברכה.

ואכן בשעה 13.30 הגיע המפקד וכל קציני האוגדה, ובדקו כל אחד את הנגמ"ש שלו. תוך כדי שהם עסוקים בבדיקת הציודים בנגמ"שים, הסתכלתי לאופק ואני רואה מטוסים יורדים לכיוון בח"א 3 הסמוך למפקדת האוגדה, ומטילים פצצות.

בתמימותי חשבתי שאלה מטוסינו שמתאמנים, אבל לזרוק פצצות על הבסיס שלנו? שאלתי את עצמי, ותוך מספר שניות המטוסים היו מעל ראשינו בגובה של כ-30 מטרים.

הרעש שהם עשו זעזע אותנו, וכל הנוכחים התכופפו וחלק שכבו על הריצפה. שתי דקות אחרי יעף המטוסים הגיע הוואגוניר, הרכב של מפקד האוגדה ונהגו האישי בועז קוזוקארו בא בריצה לכיוון המפקד ואמר לו: "המפקד בוא מהר המלחמה התחילה".

משם הם נסעו לכיוון החמ"ל של מפקדת האוגדה, כך קרה וכל השאר ידוע וזכור וכתוב.