בפרוץ מלחמת יום כיפור גרתי בצפת, נשואה פלוס ילד. אשתו של צביקה רק מ"פ פלוגה א' בחטיבה 188 ברמת הגולן.

חברתי הטובה מבית הספר הריאלי בחיפה, שמה היה מיכל, אשתו של סגן ניסן כץ. צביקה בעלי לחם ברמת הגולן, וניסן נשלח להילחם בסיני.

ניסן היה איש מילואים וצביקה בעלי בקבע. שתי נשים צעירות, לאחת ילד בן שנתיים, מיכל בסוף הריונה עומדת ללדת. ביום העשירי למלחמה הגעתי לחיפה, כי הבנתי שרוב פצועי חטיבה 188 יגיעו לבתי החולים בחיפה.

כדי להירגע מהמתח ומהחרדות הלכתי לבקר את מיכל חברתי, שעקב מצבה עברה להתגורר אצל הוריה ברחוב מסדה בחיפה.

מיכל ניסתה להרגיע אותי, כי אני לתחושתי כבר הרגשתי כאלמנה שבעלה אבד לה במלחמה.

בחוזרי מהביקור חיכתה לי מכונית מלשכת הגיוס שבאה לאסוף אותי לבית חולים צפת, שם שכב בעלי צביקה. רק פצוע אנושות, אך חי.

שלושה ימים שהה בטיפול נמרץ. עם יציאתו והעברתו למחלקה מיהרתי להתקשר למיכל חברתי. בשיחה זו מיכל בישרה לי שיום קודם ילדה את בתה מירב, ובאותו יום, ה-16 באוקטובר, ניסן אהובה נפל בקרבות בחווה הסינית בסיני.

לזכרם של מיכל הירשהורן כץ ז"ל וניסן כץ.