אני הייתי קצין עמדת תותחים בסוללה ג' בגדוד מילואים 899 (לימים 9305) רוכב M109.

בשבת בבוקר נסענו לירושלים בטרמפים, הגענו לימ"ח בנווה יעקוב, עלינו על הכלים ונסענו על שרשראות לצמח.

ביום שני ה-8 לאוקטובר עלינו לרמת הגולן. נלחמנו שבוע ימים ברמת הגולן.

ב- 15 לאוקטובר, אחרי שהצבא הסורי נסוג מרמת הגולן, ירדנו לסיני.

הגדוד פרס על ציר חת"מ (כספי). ירינו בעיקר לטובת ראש הגשר וכוחותינו שהתחילו לחצות את התעלה.

ב-18 לאוקטובר הסוללה שלי נפרדה מהגדוד, ונשלחה לחצות את התעלה.

אנחנו היינו סוללת התותחים הראשונה שחצתה את התעלה.

חצינו על דוברות "תמסח" עוד לפני שהושלם גשר הדוברות הראשון, ופרסנו בדוור סואר, בתוך עמדות של בסיס טילים שהושמד.

לדוור סואר הגענו כבר ללא תחמושת, שאותה גמרנו בירי בפריסת פתע ממש לפני החציה. שם חטפנו אש ארטילרית מצרית קשה והתקפות של קומנדו מצרי.

חיכינו לאגד ארטילרי 215 שיחצה את התעלה ויחבור אלינו. ירדנו עם אגד ארטילרי 215 עד העיר סואץ, תוך כדי סיוע לאוגדה 162 של אברהם אדן (ברן), כשהסוללה שלי מובילה, כדי שיחשבו שאנחנו "חטיבת שריון" כדברי סגן מפקד האגד.

במלחמה הזו נשברה סטיגמה שאומרת שהתותחנים נמצאים תמיד מאחור ויורים לטובת כוחותינו בחזית.

המלחמה בסיני הייתה שונה. לכל אורך הדרך, מהחצייה ועד העיר סואץ, אנחנו התקדמנו יחד עם כוחות השריון תוך כדי מתן סיוע מיידי ולפעמים בטווחים קצרים.

לקראת סוף המלחמה ירינו בכינון ישיר לפאתי העיר סואץ ולידנו גדוד שריון שיורה גם הוא לאותם מטרות.

אנחנו עם פגזים של 155 מ"מ והם עם 105 מ"מ. ההבדל ביעילות של הירי היה עצום (זו הפעם הראשונה בתולדות החיל שתותחים יורים בכינון ישיר).

מעטים מאד הסיפורים שאנחנו התותחנים מקבלים על תוצאות הירי שלנו, ותמיד נעים לשמוע אותם.

יש לי שני סיפורים כאלה מהמלחמה.

ב-22 לאוקטובר ירינו אש מרוכזת של פגזי זרחן ונפיץ לטובת פלוגת שריון מגדוד 113 (המ"פ היה האלוף איציק בריק) שהותקפה על ידי חטיבת טנקים מצריים בגבעה "פרח 5121". לימים התברר לי מסיפור של הקש"א שהיה שם, שהאש שלנו עצרה את המתקפה של חטיבת השריון המצרית והצילה למעשה את פלוגת השריון.

בלילה שבין ה-24 ל- 25 לאוקטובר ירינו לטובת הצנחנים שנתקעו בעיר סואץ ועזרנו להם לצאת משם עם ירי מדויק שחצץ ביניהם לבין המצרים שזנבו בהם. אני זוכר שהקת"ק שטיווח אותנו דבר בלחש, כדי שהמצרים שמסתובבים מתחת לאף שלהם לא ישמעו אותו.

האש שירינו שם הייתה במרחק של עשרות מטרים בודדים מהכוח שלטובתו ירינו.

אחרי הפסקת האש נשארנו פרוסים מול ג'בל עתקה ליד העיר סואץ. באחת היציאות הביתה פגשנו צנחנים שהיו שם וסיפרו איך הארטילריה עזרה להם לצאת משם.

אחרי חצי שנה חזרתי ללימודים.