באופן מקרי רצה הגורל שביום שקדם למלחמה קיבלתי הצבה להיות מדריך הקשר של בית ספר לטיסה בחצרים.

עם פרוץ המלחמה בית ספר לטיסה מושבת מאחר ורוב הטייסים שהיו מדריכי טיסה נדרשו מבצעית.

בימים הראשונים עסקתי בעזרה בבור השליטה והמבצעים בבסיס. בערבים הייתי צופה במופעים של אמנים מתנדבים באודיטוריום המרכזי של בית הספר.

3 השורות הראשונות באודיטוריום היו מיועדות לצוותי האוויר של הבסיס אשר חזרו מגיחות במצרים
ובסוריה לשעה של מנוחה בין גיחה לגיחה.

את מצב המלחמה הבנתי מתוך הדוחות שעברו דרכי בבור, המבצעים של הבסיס, מהאזעקות ,ממטוסים פגועים אשר ביצעו נחיתות אונס בחזרה ממשימות ויותר מכל בצפיה במושבים שנשארו ריקים מדי ערב.

בערב הראשון היו 3 שורות של טייסים בסרבלי טיסה, תשושים טרוטי עיניים עייפים.

ראיתי אותם חבר'ה צעירים, 3-4 שנים בוגרים ממני. מה עובר להם בראש כאשר השורות מתרוקנות. חברים לא חוזרים והם צריכים לצאת מההופעה ולהמריא לגורל אישי, לוט בערפל במלחמה, עם סיכוי שלא יזכו לנחות חזרה.

כמה אמונה במטרה צריך, כמה אומץ נדרש להם לצאת למשימות כמעט חסרות סיכוי.

ביום השלישי למלחמה השורות כבר לא התמלאו ומטוסים היו כבר חסרים ומטוסים אחרים צבועים עדיין בצבעי הסוואה של ארה"ב נוחתים בבסיס היישר מנושאות מטוסים.

במצב זה מחליט מפקד בית ספר לטיסה לגייס בהתנדבות מילואימניקים מבוגרים, כאלו מהטייסות הראשונות של חיל האוויר, בוגרי קורסי הטייס הראשונים.

הוא מביא אותם לחצרים על מנת שיסיעו להשלים את אימוניהם של פרחי הטיס המתקדמים באופן שאפשר יהיה להסתמך על אלו אם לא תהיה ברירה.

קיבלתי פקודה להתייצב בלשכת מפקד בית הספר שכינס את כל המדריכים ואת הטייסים המילואימניקים המבוגרים.

בעודנו מתארגנים נשמעת מהומה של שמחה עת מתוך משאית יורדים טייסים מבוגרים בגיל ההורים ויותר. כל אחד עם כרס קטנה והרבה שמחה והתלהבות שהוא יכול וזומן לעזור בעת הזו.

ההתלהבות הדביקה את כולנו אז אני הבנתי שאנחנו ננצח.

מפקד בית הספר לטיסה הגיע בסרבל ישר מהמסלול, עמד בתנוחה מעוררת השראה עם רגל אחת נשען על כסא. "אנחנו עוד לא ניצחנו אך בסופו של דבר נצליח וכיוון שבית ספר לטיסה הוא העתיד של חיל האוויר החלטתי החל משעה 10 הבוקר - בית הספר חזר לפעול לשם כך גייסתי כמה חבר'ה חלוצי חיל האוויר שישמשו כמדריכים ויסייעו בידינו בתקופה קשה זו"

אחרי 50 שנה מהאירוע אינני בטוח כי זה היה נוסח דבריו אבל את האווירה אני חש עד היום.

הייתה זו שעת מבחן ואתגר, השעה היפה ביותר של חיל אוויר בה באו לידי ביטוי הרעות, החברות, המנהיגות והאמונה שהפכו את החיל לטוב בעולם . נאומו של המפקד נשאר חרוט בזיכרוני כל חיי.

המלחמה נמשכה, קורס טיס נמשך ומסדר כנפיים היה מיד אחרי תום המלחמה.

השורות באודיטוריום לא התמלאו במהרה

אז זכיתי לצפות ברגע היסטורי ולהבין את הנרטיב של חיינו כאן בכלל ושל חיל האויר בפרט.