היינו בבסיס חיל האויר בטסה.

יחידה קטנה, מעט בנות ומעט בנים שהתגייסו לא מזמן ולא היו קרביים. היינו לבד כשהבסיס הותקף מהאויר. אנחנו הבנות, דיברו על פינוי שלנו..לא רצינו..רצינו לעבוד בנושא הל"א שאליו הוכשרנ.

אבל החליטו לפנות והעלו אותנו, כחמש בנות על D200.

בדיוק הגיעה התקפה אווירית. קפצנו מה-D200 והספקנו לראות אותו נפגע.

אחרי כן, כבר לא דיברו יותר על פינוי. נשארנו שם, בבסיס שבו לא היה אוכל ולא מים, היה לנו רק הציוד של השקם. ופלים וקוקה קולה.

הבנים עבדו בניידות בחוץ שהיו לא מוגנות, הבנות הסתובבו סתם..לעבוד לא הרשו וטיפלנו איכשהו בלהביא אוכל לבנים.

הבסיס הותקף במשך כשלושה ימים, והיו אזהרות אב"ח חמורות.

אחר כך, כבר חזרנו לעבודה וקיווינו שאנחנו משתתפים במאמץ המלחמתי. עד היום זה לא ברור..מעל ראשינו התנהלו קרבות אויר, התחלנו להיות מוקפים בשריון וחזר הבחטחון. אך בשלושת הימים הראשונים היינו נטושים לחלוטין, לא יודעת מי ידע עלינו אז או מאז.

מעולם לא דיברו איתנו.