היה זה יום שישי, יום לפני פרוץ הקרבות. יצאתי לחופשה בבית.

הגעתי לבית הוריי, הורדתי את המדים, והפכתי מקצין מבצעים לקצין בחופשה.

נסעתי לבית של חברה שלי בכרמל, 15 עד 20 דקות מבית הוריי. כאשר הגעתי היא פתחה לי את הדלת נסערת, ואמרה לי כי שכבר התקשרו 4 פעמים מהיחידה שלי וכי עליי להתקשר חזרה בדחיפות.

התקשרתי.

סמל המבצעים ענה לי, ונתן לי שם קוד על מלחמה קרובה.

"עליך לחזור מיד".

אתה בטוח? הקשיתי.

"כן", ענה לי ."תחזור".

נפרדתי מחברתי, והחלתי לנסוע לבית הוריי. הרחובות בכרמל המו אדם. אנשים הסתובבו בבתי קפה ומסעדות, חלקם יושבים על המדרכות, השמש זרחה ואני שקוע במחשבות על העומד לקרות.

רציתי לצעוק "תחזרו הביתה, עומדת לפרוץ מלחמה".

שתקתי.

הגעתי לבית הוריי, ואבא שלי, עם פרצוף מודאג, הגיש לי תיק עם מדים ולבנים נקיים.

"אתה בטוח במה שאתה אומר?", שאל.

עניתי "כנראה שכן. אל תדאגו, נהיה בקשר".

נפרדנו, הלכתי לטרמפיאדה הקרובה.

קצין צנחנים עמד בה. "גם לך קראו?" כן, עניתי.

עלינו כל אחד למכונית אחרת. מעניין מה עלה בגורלו.

ועד היום אני שואל, איך יכול להיות שאני, אבי אבוטבול, קצין בסדיר, ידעתי על המלחמה הממשמשת לפרוץ לפני אלה שהיו על הקווים. איך יכול להיות שאני ידעתי והם לא, איך ???