ב -6 לאוקטובר 1973 שירתי כטנקיסט (תותחן) בפלוגה א' בגדוד 46, חטיבה 401, פלוגה מבצעית.

באותו הזמן ישבנו בבסיס ביר תמדה.

מפקד הפלוגה היה ירון מרדיקס ז"ל והסמ"פ משה זילברג.

לקראת השעה 14:00, כל הגדוד היה בשיחת מג"ד עם דוד שובל בשק"מ הגדודי. אני הוצבתי לכוננות נ.מ בשטח הטנקים של פלוגה א'.

קרוב לשעה 14:00 ירדו מספר מטוסי סוחוי מצריים בגובה נמוך והתחילו להפציץ את מטוסי הדמה שהיו בשדה התעופה. באותו הרגע, אני רואה את כל הגדוד רץ לטנקים, ואפילו היו כאלה שקפצו מחלונות השק"מ הגדודי.

הצוות שלי הגיע אלינו לטנק המ"מ, מתי שרביט, אני התותחן , הנהג דב רנרט והטען קשר שטיין עזרא.

ניתנה פקודה להניע את הטנקים, לצאת לשטח הפתוח ולהתפזר למחפורות. מרגע זה החלה המלחמה.

נסענו דרך מעבר הג'ידי לכיוון התעלה ונתקלנו באויב המצרי שנכנס לסיני.

ניהלנו קרבות אש איתם, הם היו המונים עם טילי סאג'ר ולהביורים.

המ"פ קיבל הוראה להגיע למוצב "ליטוף". הגענו בסביבות השעה 12 בלילה. התנהל קרב עקוב מדם שבו נפגעה כמעט רוב הפלוגה. היו פגיעות רבות בטנקים, המ"פ מרדיקס נהרג כתוצאה מפגיעה ישירה, ואיתו כל הצוות.

זה היה הלילה הקשה ביותר של הפלוגה. לפני זה קיבלנו פקודה מירון המ"פ לנוע לכיוון "כרמלה" (מוצב "בוצר" שנמצא ליד האגם המר), הגענו לקראת בוקר למוצב "בוצר", במוצב הייתה מחלקת טנקים מגדוד 52.

אנו היינו מחלקת טנקים של פלוגה א' מגדוד 46, כאשר המ"מ של המחלקה היה מתי שרביט. נשארנו שם כ-3 ימים, כאשר הפגיזו את המוצב ללא הפסקה.

לא הייתה לחימה, אלא הפגזה כבדה כל היום.

קיבלנו פקודה להוציא את כל חיילי המוצב .כ-33 חיילים עלו על הטנקים, וכך בנסיעה כשהחיילים של המוצב יושבים על הטנקים, הצלחנו להוציא את כל חיילי המוצב.

יש לציין שזה המוצב היחיד של קו התעלה שממנו חולצו כל החיילים ללא פגע.

ב- 14.10.73 השתתפתי בקרב וואדי מרועק יחד עם דורון רובין, מג"ד צנחנים 202, בצומת נווה יורד כחלק ממחלקת טנקים בגדוד 46.

קרב זה היה חשוב ביותר לכיתור הארמיה, ומכאן עברנו מהגנה להתקפה.

מצידו השני של הוואדי היו 2 פלוגות טנקים מגדוד 46. במהלך קרב זה הושמדו כ-100 טנקים ו-BTR . קרב זה הביא לשינוי מאוד חשוב במהלכי הקרב, ומכאן התחילה גם ההתקפה.