הזיכרון שלי מתחיל ברגע בו התפללתי תפילת יום הכיפורים בביתו של הרב מאיר אבוחצירא זצ"ל באשדוד.

לפתע, שמענו נקישה על דלת חדרו של הרב. נקישה על הדלת הייתה אירוע יוצא דופן.

בטרם פתחנו את הדלת ומבלי שראינו מי מקיש, הרב בישר לי שבתי הבכורה גילה היא המקישה על הדלת וקוראת לי לשוב הביתה. הרב גם בישר לי שאני הולך למלחמה ושאחזור ממנה בשלום.

הרב צדק, מתחת לבית חיכה לי רכב שאסף אותי.

בטרם נפרדתי , ביקשתי מאשתי זהבה שתדאג לתת לילדיי גילה, צפורה, ורד ומאיר שהיה אז בן שנה אוכל, ושיתארגנו לרדת למקלט. עבורי, כעולה ממרוקו, זאת הייתה המלחמה השנייה בה השתתפתי ,לאחר שלחמתי במלחמת ששת הימים.

לא היה בי פחד או חשש, אבל הייתה בי התרגשות גדולה ללכת אל הלא נודע ולהשאיר משפחה מאחור.

בעיקר זכור לי בלאגן וחוסר סדר בכל הנוגע להתארגנות וההערכות בשטח ומחסור רב בציוד לחימה, וקולות של מטוסים באוויר.

הגענו לבסיס בחסה, ומשם הסיעו אותנו לשדה התעופה, לעלות על מטוס לבסיס בשארם א- שייח.

בימים הראשונים ההנחיות לא היו ברורות, ובכל פעם הזיזו אותנו ממקום למקום.

הייתה העדפה לתת ציוד לכוחות הצבאיים בגזרת הצפון, והייתה תחושה של הלם.

בהמשך הגיע נשק m.16. במהלך המלחמה ובמיוחד בימים הראשונים, השתתפתי במסגרת חטיבת המילואים של חיל השריון בכל מה שנדרש בשטח. אני זוכר את צליחת תעלת סואץ, כיבוש העיר וכיתור הארמיה השלישית של המצרים.

אני זוכר היטב שההחלטה של אריק שרון לצלוח את התעלה הייתה בדיעבד ההחלטה הנכונה בזמן אמת.

מרגע שצלחנו את התעלה וכבשנו את העיר סואץ, השתלטנו על מפרץ עדבייה ומרגלות ההר/ג'בל עתקה וכיתרנו את הארמיה השלישית, החלה רגיעה בחזית הדרום.

מרגע כיתור הארמייה השלישית היה חשש גדול בעולם שישראל תפגע בה.

בזמן הפסקת האש ובמהלך הכיתור על הארמיה השלישית, האו"ם דאג להעביר להם ציוד בעיקר מזון ואנחנו פיקחנו על הסחורה שהועברה אליהם.

התחושה של כולנו הייתה שניצלנו בנס במלחמה הזו.

תקופה ארוכה לא הייתי בבית באשדוד, מיום הכיפורים ועד לחג הפסח. התקשורת עם משפחתי התנהלה עם גלויות, בעיקר גלויות מוכנות שהצבא סיפק, והוספתי רק חתימה שלי.

לעיתים נעזרתי בחיילים שידעו לכתוב, כדי לכתוב עבורי גלויות ואני רק חתמתי. עד היום הגלויות שמורות.

היו מספר רגעים מרגשים בתוך כל הבלאגן במלחמה : רגע אחד, כשהגענו למפרץ עדבייה שם התאפשרה שיחת טלפון ראשונה למשפחתי. התקשרתי לאחד מהשכנים בבניין כי לנו לא היה עדיין טלפון, ושוחחתי עם משפחתי.

רגע מרגש נוסף, היה מפגש אחים. במהלך ההפוגה במלחמה, נפגשתי עם אחי יעקב שהיה נהג תובלה ועם אחי אברהם ששירת בחיל האויר.

רגע מרגש נוסף, היה הדלקת נרות חנוכה במהלך הפסקת האש והשהות בסואץ.