שמי אורי דרדיקמן. באוקטובר 73 כבר הייתי חייל ותיק יחסית, כמעט שנתיים בשריון.

פלוגה ג' בגדוד 82 בה שירתתי כונתה כוח טייגר.

מאז המלחמה הכינוי הזה זכה להדים באקדמיות בצבאות העולם, כדוגמה ומופת לתושייה ולמקצוענות קרבית שהובילה לניצחון בקרב שריון מסוג דוד נגד גוליית.

כמה שבועות בטרם פרצה המלחמה, העבירו אותנו מהדרום לרמת הגולן.

בשבת ה-6 באוקטובר הבוקר היה שקט.

חלק מחיילי הפלוגה צמו, ואת החלק השני לפחות לא תפסו אוכלים. לא דמיינו שאת השלווה הזאת תרסק מלחמה בתוך כמה שעות.

המ"פ, סרן מאיר זמיר, היה מבוגר מאיתנו בכמה שנים אבל החזיק אותנו קצר ודרש משמעת ברזל כאילו שאנחנו בצבא הפרוסי. בדיעבד זה מה שהציל אותנו.

זמיר היה מפקד שמאוד אהבתי, ועד היום אני אוהב אותו. הוא קרע לנו את התחת באימונים, אבל היה אדם מאוד צנוע שלא חיפש תהילת מדליות.

בצוהריים שמענו לפתע נהם מתקרב של מטוסי קרב שחלפו מעלינו בגובה נמוך מאוד.

היינו משוכנעים שאלה מטוסי חיל האוויר שלנו, אבל כשהם התחילו להפציץ את הרמה וכשמרשתת הקשר התעוררה, הבנו שזו מלחמה.

תפקידי היה טען קשר בטנק המ"פ.

בשלב מסוים ניסיתי לירות על המטוסים הסוריים עם מקלע 0.3, כשהברכיים שלי רועדות מרוב פחד.

כיוונתי עליהם, אבל עד שהכדורים עולים למעלה הם כבר לא שם.

את רוב המלחמה העברתי בחושך בתוך הטנק, טוען פגז אחרי פגז. האמת שלא ראיתי הרבה.

בשלושת הימים הראשונים לא יצאתי מגבולות הטנק. גם את הצרכים עשינו כשאנחנו תלויים עליו.

בסה"כ היינו גם תלויים אחד בשני. אני הייתי בורג קטן, הודות לזמיר עבדנו כמו צוות משומן ואין לי ספק שרק בזכות הלכידות הזאת נשארנו בחיים וגם נשארנו עד היום חברים.

ביום השני למלחמה, זמיר הגה את המארב הלילי המפורסם - כשלפנות בוקר, ב-7 באוקטובר השמדנו עם 7 טנקי השוט קל (צנטוריון) שלנו כ-40 טנקים ונגמ"שים של גדוד מחטיבה 43 המשוריינת הסורית שנע לעבר קוניטרה.

הסורים כל כך נבהלו מהכח "האדיר" שתקף ובלם אותם, ששינו את תכניות ההתקפה. וכמו שאמר לנו המח"ט יאנוש בן גל מאוחר יותר: "אתם הצלתם את מדינת ישראל".

בזכות זמיר והאימונים הקשים, לא נפגע אף טנק בפלוגה שלנו ואף לוחם לא נשרט.

עד היום כשאני מצחצח נעליים אני חושב על זמיר והמשפט שנהג לשנן באזנינו: "הסדר והניקיון שלנו מתחילים בטנק דרך הקנה הנקי, ונגמרים בטנק סורי שרוף".

כשיצאנו מהטנקים בתום הקרב, עמד ריח נורא באוויר, ריח של גופות ופלדה שרופה.

בסוף המלחמה, מכיוון שנהרגו כל כך הרבה קצינים ומט"קים, עברתי בעצמי קורס מפקדי טנק והפכתי לרב הסמל הפלוגתי של מאיר דגן, שהחליף את מאיר זמיר אחרי המלחמה ושיותר מאוחר מונה לעמוד בראש המוסד.