מאיר מרקו גמבש
שירתתי במלחמה כאחראי על הכירורגיה בבית חולים שדה של אוגדה 36. באותה עת הייתי אבא לתינוק בן חצי שנה (שלומי).
על המלחמה שממשמשת לבוא נודע לי מגיסי, שעבד במחנה כרודני הסמוך לביתנו, אשר התקשר אלי בשבת בבוקר ביום הכיפורים וביקש שנביא לו אוכל כי הוא עבד כל הלילה בחימוש וזיווד טנקים.
כאשר נפגשנו הוא הודיע לי שעומדת לפרוץ מלחמה ושאעלה על מדים ואכין תיק עם ציוד.
בבית הכנסת החלו לגייס משעות הבוקר ועם פרוץ המלחמה בצוהריים גויסו אנשי בית חולים השדה שלנו, ולאחר יום עלינו לרמת הגולן, דרך גשר בנות יעקב.
עוד בעליה ראינו בסמוך לבית המכס את הכאוס. פרסנו באזור נפח, ומהר מאד החלו להתקבל מהקרבות פצועים מורכבים והענקנו טיפולי מצילי חיים במטרה לייצבם ולפנותם לבתי חולים.
באחד הימים הראשונים קיבלנו קריאה דחופה ביותר לצאת עם נגמ"ש ולחלץ צוות טנק שנפגע מאש ארטילרית סורית.
הגענו לטנק מרוסק, תחת אש סורית, ומצאנו צוות עם רמות פגיעה קשות מאד בעמוד השדרה וקטיעות. פיקדתי על החילוץ והפצועים ניצלו (כעבור 30 שנה, זיהה אותי נהג הטנק בבית חולים כרמל בו הייתי מנהל הסיעוד במחלקות הכירורגיות, ומול הצוות התייפח וסיפר כיצד הצלתי את חייו וחיי חבריו תחת אש).
בהמשך התקדמנו לצפון הרמה לאורך ציר הנפט לקוניטרה ולאחר מכן עם הפריצה לסוריה, לכיוון חאן ארנבה. זכור לי שבמהלך המלחמה, כאשר היינו באזור הנמצא לא רחוק מהחרמון, ביצענו ניתוח חירום ובמהלכו הגיע התרעה של מטוסים סורים באזור.
הספקנו להוריד את הפצוע לבונקר ואז הופצץ בית החולים על ידי המטוסים הסורים, זאת על אף שסומן על פי הכללים הבין-לאומיים. לאורך כל המלחמה המשכנו לטפל בפצועים ללא הפסקה, כולל במלחמת ההתשה במובלעת.
בסך הכל הייתי במילואים קרוב לחצי שנה, כאשר אשתי נאלצה לטפל בבננו לבד וכן בהורים מבוגרים וחולים. לאחר המלחמה המשכתי במילואים קרביים במלחמת שלום הגליל וברצועת הביטחון.