אחרי היומיים הראשונים של הלחימה בדרום, גדודינו, 429, הוטל לתוך קרבות הבלימה.

לא היה לי נשק אישי כי פשוט נגמרו הנשקים בצאלים לפני שירדנו על זחלים לסיני.

אחרי יומיים או שלושה, איבדנו את המג״ד שלנו מיד אחרי שנאם ברשת על העובדה שבינינו ובין הבית אין מישהו אחר שיעצור את המצרים.

כשראינו את הטנק שלו שועט לעבר התאג"ד עם הנהג המבוהל ועם הרבה דם על הצריח, התחלנו להבין מה מחכה לנו.

את טבילת האש הראשונה כבר עברנו כשהגענו לבלוזה ואז עטו עלינו מספר מיגים וירו ללא הפרעה, במיוחד על התאג"ד.

היינו תחת פקודה לכבוש את חמוטל, עלינו וירדנו מספר פעמים על הדיונה המקוללת הזו, ללא הכרעה.

בפעם האחרונה שניסינו לעלות, הכלי עליו פיקדתי חטף פגז והנהג שלי נפצע.

תיבת הכדורים של ה 0.5 שלי הצילה אותי מרסיס מכוער שנתקע בה, אחרת לא הייתי פה היום.

לפני הפגיעה אני עוד זוכר איך ירינו על החי״ר המצרי שהיה מפוזר שם ופגענו בכמה, אבל ההפגזה עלינו הייתה בלתי פוסקת וצפופה.

עד היום אני לא מבין איך שרדנו את חמוטל!

לא היו שום הכנות משמעותיות לפני ההתקפות על חמוטל, ונשארנו שם כמה ימים ללא תוצאות ועם הרבה נפגעים.

כמה מחיילי איבדו את עצמם ונכנסו להלם קרב.

לא אשכח את עינייהם הבוהות…

יותר מאוחר עזבנו את חמוטל וצלחנו את התעלה.

המשכנו לקרבות מוצלחים יותר עד שהגענו לעיר סואץ, ושם צה״ל ניהל מערכה כושלת ולא נחוצה לכבוש את העיר.