אספר לא על הקרב שהיה בדרך לאיסמעיליה והשתתפתי בו, אלא על תחילת יחסי השלום בינינו לבין המצרים.

ישבנו אחד מול השני בפרדס, וגדר קטנה הפרידה בין המצרים לבינינו. בלילות היינו יורים אחד על השני ובבוקר למחרת היינו מדברים משני עברי הגדר כאילו לו הייתה ולא נבראה כל האש מהלילה הקודם.

פיתחנו יחסים.

ביום שתינו קפה ביחד. ויום אחד בא מפקד הגזרה, ושאל אם מישהו משחק שחמט.

אני שיחקתי שחמט מילדות והחבר'ה שידעו עליי נדבו אותי.

עברנו לצד המצרי, כ-2 מטר, ועל שקי חול שחקתי עם הקצין המצרי.

במשחק הראשון הוא הפסיד ונהיה אדום. החיילים שלו נעו באי נוחות מאחור.

במשחק השני הוא גם הפסיד, והבושה והמבוכה גדלה.

הוא הציע משחק שלישי, כמובן הסכמתי. וגם פה הוא היה בדרך להפסד. ישב לידי אלי לנדאו כתב מעריב והבין עניין. הוא ביקש ממני לא לנצח אותו שוב על מנת לשמור על כבודם.

בשלב מסויים הוא עמד להפסיד, והצעתי לו תיקו.

הוא עשה עצמו חושב, ולאחר הרהור ממושך הושיט ידו ללחיצה והסכמה.

אלי לנדאו נשם לרווחה, ועוד כמה חבר'ה שלי שצפו במשחק, אם אני זוכר טוב גם הקמ"ן שלנו.

אלי עשה צילומים, ולי יש צילוומים מאותו מפגש סוריאליסטי שבאמצע מלחמה משחקים משחק שחמט. כמובן על כוסות קפה שהגיש שדון האחד והיחיד, הירושלמי.

לדעתי שם התחילו זרעי השלום בינינו לבין המצרים.