אחי אלי (אליעזר) לייטנר היה מפקד טנק בגדוד המילואים הראשון של חטיבה 179, שעלה ממחנה פילון (ליד ראש פינה) לרמת הגולן בערב הראשון של המלחמה.

הגדוד בפיקודו של המג"ד עוזי מור, שמנה 10 טנקים הגיע לנפח ושם קבל פקודה, בלילה שבין ה- 6 ל- 7 לאוקטובר, להיכנס לציר הנפט.

את שבעת הטנקים התקינים של הגדוד הוביל המ"פ אמנון שרון, אלי היה המט"ק בטנק שאחריו.

הם התקדמו בחושך על ציר הנפט ללא אמצעי ראיית לילה ובסביבות 1:00 בלילה ב-7 לאוקטובר נפגעו ע"י כח חטיבתי של טנקים סוריים (שלהם היו אמצעים לראיית לילה).

אלי וכל צוות הצריח נהרגו מהפגז הראשון, הטנק של אמנון שרון ועוזי מור נפגע קשה.

עוזי פונה פצוע קשה לאחור ואמנון נפצע ונפל בשבי הסורי.

אני, שהייתי לוחם בנח"ל ובוגר גדוד 50 של הנחל המוצנח, עברתי קורס עורב קצר בתחילת המלחמה, לאחר שהאמריקאים הסכימו להעביר לישראל את טיל הנ"ט הטוב בעולם באותה תקופה, טיל הטאו.

פלוגת העורב שלי הגיעה לגולן תוך כדי המלחמה ובהמשך גם הוטסה לעיר המצרית פאיד הנמצאת בצד המערבי של תעלת סואץ, כדי לתגבר את אוגדת אריק שרון בכיתור של הארמיה השלישית המצרית.

על מותו של אחי נודע לי יותר משלושה שבועות לאחר שנהרג, כשהגעתי לחופשה הראשונה מפאיד.

ידעתי שהוא בגולן, והעובדה שלא התקשר לא השאירה לי תקוות רבות, מהמראות שבהן חזיתי בימים שהייתי בגולן, הבנתי שיהיה נס אם נשאר בחיים, פצוע קשה או שבוי, אך התקווה הזו התבדתה.

אלי היה חייל מסור ומיהר להגיע מביתו למחנה פילון מייד כאשר פרצה המלחמה, והמלחמה גבתה את המחיר הכבד מאלו שמיהרו להגיע להגן על המדינה.

אני רוצה להעלות על נס את חבריו של אלי מהצבא הסדיר מקמ"ט (קורס מפקדי טנקים) המגיעים במסירות רבה כל שנה, כבר קרוב לחמישים שנה, לאתר האנדרטה שהקמנו (המשפחה) ביער המגינים, ויחד אנחנו מבלים באתר את יום העצמאות. כך זכרו של אלי נשמר ומורשתו עוברת לדור הצעיר של המשפחה.