הזיכרון שלי מתחיל ביום הראשון למלחמה, השעה 14:00.

חיילת נוספת ואני צעדנו לעבר המקלחות של מקמ"ר 10 עם מגבת וכלי רחצה בידינו, כשלפתע שני מיגים מצריים פלחו את השמיים סמוך מאד מעלינו וירקו אש תופת במרחק מה מאיתנו.

נדמה לי שרצנו לשוחות ואולי שמעתי את האזעקה.

מכאן ואילך זוכרת את השיירות הבלתי פוסקות של מכוניות וכלי מלחמה שונים החוצים ועוברים הלאה.

את זה שהבנים בחדר הכ"ס שעבדתי בו כחיילת נאספו לחפ"ק קידמי ולא ראיתי עוד במשמרות בימים הבאים, ואת המברקים הבלתי נגמרים של הנספים מהמלחמה שאותם העברתי, אני מדחיקה מזיכרוני וליבי הבוכה.

באחת הפעמים של הריצה לשוחות ראיתי סמוך אליי את הזמר יהורם גאון, והיה תמוה לחלוטין שכך פגשתי את הזמר שכולנו הערצנו מרחוק.

הוא נראה לי די חושש, כפוף בשוחה, רחוק מאוד מהמצב של זמר ידוע ומפורסם.

הזיכרון הנוסף הוא מההנחיות שקבלנו בעקבות חדירה של חוליית קומנדו מצרית, נדמה לי כי אז פינו את החיילות אך אני בקשתי להישאר והמשכתי את שירותי שם עוד כ- 3 חודשים לאחר המלחמה. (כחיילת טרם נישואיי שמי היה אורה לוי).