במהלך המלחמה (לא זוכר יום ומקום - איך אמרו הגששים ״ 50 שנה לך תזכור״..)

לאחר סיום טיפול בפצועים ופינויים, הייתה הפוגה קצרה.

הסתובבתי בשטח, ולפתע ראיתי כיסא מפלט של מטוס (בסדיר הייתי בחיל אוויר כטכנאי אלקטרוניקה). לא רחוק מכיסא המפלט הבחנתי בקסדת טייס לבנה.

רצתי לכיוונה, הרמתי אותה והסתכלתי פנימה. בקסדה היה רשום שם הטייס ״אבי לניר״.

כאיש ח״א לשעבר אמרתי לעצמי שאקח את הקסדה ואשמור אותה אצלי, ובסיום המלחמה אאתר את הטייס ואחזיר לו אותה.

וכך, הקסדה הייתה אצלי עד להכרזת הפסקת האש.

לאחר מכן, הגדוד קיבל פקודה לרדת מרמת הגולן לסיני לאיזור החווה הסינית ולהתפרס בתפר בין שתי הארמיות המצריות.

ירדנו התחפרנו והתמקמנו. תוך כדי השהייה במחפורת באחד הימים, נכנסו למאהל שלנו נציגי חיל אוויר שעשו תחקירים.

שאלו לאיזור הלחימה שלנו והאם הבחנו בטייס צונח.

אמרתי להם שלא ראינו טייס צונח, אך ראיתי כיסא מפלט של מטוס ונמצאת בידי קסדת הטייס על שם ״אבי לניר״.

אוהו, איך אורו עיניהם וכמה שמחו… לימים שמעתי את הסיפורים על אבי לניר שנפל ומת בשבי הסורי.

מבחינתי זו הייתה כמעין סגירת מעגל, כי אני שירתתי בסדיר בח״א בטייסת 101, ואבי לניר ז״ל היה אז מפקד טייסת 101.

שמרתי את הסיפור הזה במשך כמעט 50 שנה. ורק ביום הזיכרון האחרון הצלחתי ליצור קשר עם בנו נעם לניר.

סיפרתי לו את כל הסיפור. הוא מאד התרגש.