אבל לשמחה (ג'ו) סמואל נמאס לשתוק.

הוא נולד בהולנד בשנת 1951 ועלה ארצה לבדו במטרה לשרת בצה"ל.

"היה לי חשוב להתגייס", הוא מציין.

עם גיוסו עבר הכשרה בנח"ל ולאחר תקופה הצטרף לשיריון. לאחר כשנתיים וחצי של שירות פעיל, שובץ כבר ליחידת המילואים והמתין לפקודת השחרור.

"שמענו שפרצה מלחמה", הוא מספר.

"חלק מהחברים שלי כבר גוייסו בלילה והייתה אווירה שמשהו קורה, אבל לא ידענו בדיוק מה.

במוצאי יום כיפור נסענו לימ"ח ליד צומת גולני – שם נתקלנו בברדק גדול. הטנקים שלנו נלקחו ליחידות אחרות, והיינו יחידה של טנקים בלי טנקים.

הפיקוד חיפש בנרות טנקים בכל הארץ, ואת הטנקים שיועדו לנו מצאנו בנמל אילת.

קיבלנו טנקים עירומים – בלי ציוד, אז התחלנו לעבוד עליהם. זה לקח שעות. כולם היו באווירה של 'ששת הימים', ושהמלחמה עוד רגע נגמרת.

"כולם רצו לקחת חלק בהילת המלחמה", הוא משחזר.

אחרי שהטנקים היו מוכנים, אמרו לנו לנסוע לתעלה. לחצות את סיני. התחלנו לנסוע וחלק מהטנקים התקלקלו, חלק מהחבר'ה נרדמו וקרו תאונות. כל מיני דברים קרו בדרך.

אחרי עוד יממה הגענו לבסיס טסה, לאוגדה של שרון, וחיכינו לפקודות.

זה היה תשיעי או עשירי באוקטובר. "שלחו אותנו לפרוץ או לבלום – לא היה ברור, אז התחלנו להתקדם לכיוון התעלה". כך הוא מתאר את הבלבול ששרר בכל מקום באותם ימים. היינו גדוד טנקים בלי מודיעין. אז נתקלנו פעם ראשונה בסאגרים – טילים קצת פרימיטיביים אבל קטלניים.

חמישה או שישה טנקים נפגעו. מפקד הטנק שלנו ניסה לברוח והתחפר בדיונות.

היינו בעומק של מטר וחצי בתוך החול והוא נלחם לצאת משם. בינתיים התחילו לפנות פצועים והיינו תחת אש כבדה. יורים עלינו והטנק שלנו תקוע. מנסים לגרור אותנו ולא מצליחים.

אז מישהו, לא יודע מי, החליט ששניים מהצוות יתפנו ושניים יישארו בטנק לשמור עליו.

היחידה התפנתה ונשארנו שני חברים בתוך הטנק הזה – אני ומפקד הטנק. כל הזמן תחת אש כבדה – יורים עלינו נון-סטופ. התחבאנו בתוך הטנק ולמזלנו הוא לא חטף פגיעה ישירה, אבל כל הזמן התפוצצו לידנו פגזים.

"ירו עלינו בטירוף והבנו שאנחנו בבעיה", הוא משתף.

"אחרי כמה שעות שמנו דגל צהוב של מצוקה על אחת האנטנות וחיכינו. ידענו שאנחנו קרובים למצרים, שנכנסנו למארב שלהם ושהם יורים עלינו, אבל אמרנו שנילחם".

הטנק שלהם אמנם היה תקוע, אבל נותרו להם תותח שיורה, כמה רימונים וגבורה רבה.

"אמרתי שאני לא נופל בשבי. מילאתי את עצמי ברימונים וחיכינו. חיכינו יום, ועוד יום, ועוד יום. כך ארבעה ימים עוברים ושום דבר לא קורה, מלבד זה שיורים עלינו כל הזמן".

אחרי ארבעה ימים מגיעה אלינו איזו 'זלדה', כלי רכב משוריין על שרשראות, ואנשים מתקרבים לטנק שלנו. הם חיפשו להשלים ציוד