ירידה למוצב מפצח בתעלה לתעסוקה מבצעית בקו. הוצבתי בין השאר כתצפיתן, ובתור כזה ראיתי את התעצמות הצבא המצרי הכוללת עבודה בכלי צמ"ה כבדים לשיפור הסוללות שלהם, וכניסת צבא רב עם טנקים תומ"מתים ופינוי מוקשים מהירידות למים ברמפות של המצרים.

ביום 6.10 בבוקר יצאנו לסיור בוקר על האגם המר - סיור רגלי של 7 לוחמים עד מוצב ליטוף.

לאחר שקיבלנו עוד משימות מהפיקוד הגענו בשעה 13:55 למוצב, ואז תפסה אותנו הרעשה כבדה - כך התחילה המלחמה אצלנו ללא התראה וללא כוננות מיוחדת.

נלחמנו במוצב 3 ימים, כשהמצרים מנסים לעלות על המוצב ואנו בעזרת התותחנים הודפים אותם. כל ניסיון כזה הביא אותנו לטהר את המוצב ע"פ מה שלמדנו בלחימה בטיהור תעלות.

ביום שני, 8.10, הותקפנו פעם נוספת והפעם התותחנים לא היו עוד לעזרתנו.

נותרנו כלואים בבונקר החמ"ל כשהמצרים פושטים על המוצב. נלחמו בנו בלהביורים ורימוני עשן, כך שהשהות בבונקר הייתה בלתי נסבלת והחלטנו להיכנע.

קבוצה ראשנה יצאה מבונקר התאג"ד, והמצרים ירו והרגו 6 לוחמים.

לאחר מכן השתרר שקט וכל השאר יצאו. אני ועוד שני חיילים יצאנו מפתח אחר ולא ראינו מצרים, והחלטנו להתחבא בשפניה של עמדת המרגמה ולהמתין ללילה, כי בקשר שמענו את האלוף מנדלר שעוד מעט יגיעו לחלץ אותנו - דבר שלא קרה.

לאחר כמה שעות גילו אותנו המצרים ומצאנו עצמנו מול קצין וחיילים שהתפאר שהם קומנדו מצרי.

ביקשנו לראות רופא והגיע מישהו ללא כל ציוד שביקש שניתן לו תרופות מהמוצב. הצמידו לי חייל מצרי עם רובה מכודן, וכשהוא מאיץ בי הלכנו לבונקר התאג"ד.

שם הראיתי לו שהכל שרוף ובפתח ראיתי את גופות ששת החיילים שוכבים על הקרקע - עבורם בעצם הסיפור הזה.

לקחו אותנו ברגל דרומה והגענו לגשר מצרי, שם פגשנו קצין שנתן לנו תמרים ירוקים ולאחר זמן עברנו עם גיפ את התעלה.

הוכנסנו לאוטובוס מלא שבויים שהכירו אותנו, ומייד החלה המולה שהסתימה בצעקות, מכות וקשירת כל השבויים.

נלקחנו לבסיס מצרי, שם חקרו אותנו חקירה ראשונית ומשם עלינו על משאית לקהיר.

הדרך הייתה ארוכה, כשאנו יושבים על הרצפה והחיילים המצרים מכים עם כתות הרובים. וככל שצעקת יותר, כך קיבלת עוד ועוד מכות.

בקהיר הוכנסנו למסדר שבויים והוצגנו בפני העיתונות העולמית. לאחר מכן לקחו אותי שני חיילים היכו אותי בבטן, והושלכתי לתא מבודד. בתא הזה שהיתי כשבועיים אזוק עם כיסוי לעיניים, בודד ללא מזון.

לפעמים בא איזה סוהר ונתן לי פיתה כשידיי מאחורי גבי - אבל הצלחתי לאכול.

על חלון חדרי התישבה יונה ולא רצתה לעוף, מה שרמז לי שצריך סבלנות.

לאחר מכן, הועברנו לאלכסנדריה שם התנאים היו יותר טובים ובאחד הימים הגיע יונה שחגה סביב ללא מנוחה וידעתי שהגיע עת השחרור.