אלי הכהן
צפירה עולה ויורדת בצהרי יום הכיפורים.
אני חייל שזה עתה התגייס. זה עתה סיים טירונות. זה עתה מתחיל קורס קשר.
ביולי 73 היו בחינות הבגרות. באוקטובר 73 הבנתי לראשונה עד כמה התבגרתי.
בבה"ד שבע הוסב הקורס הארוך המתוכנן למסלול אלחוטנים, לקורס קצר של שלושה ארבעה שבועות.
במהלך הקורס ראיתי שלוש תמונות שנחרתו בזכרוני.
באחד - טורים של מילואימניקים שחתמו על ציוד ונשלחו אל הקרבות. אחר כך דובר שלא כל מי שיצא יחזור. דיבור מצמרר למי שהיה בכתה י"ב עד לאחרונה...
התמונה השניה - מטוס פנטום בטיסה נמוכה עד סיכון מעל אזור צריפין, כשעה שעתיים אחרי השמע הצפירה
והתמונה השלישית - מטוסי הגלאקסי הענקיים, (הרכבת האוירית ששלחה ארה"ב לישראל) - נוחתים בזה אחר זה בשדה התעופה לוד הסמוך לבה"ד.
בתום הקורס נשלחתי לפיקוד הצפון.
כולם מדברים בצדק רב כמובן על מלחמת יום הכיפורים הטראומתית. אבל על מלחמת ההתשה שנמשכה אחר כך במובלעת הסורית - פחות מדברים.
הפגזות התותחים באזור המובלעת נמשכו חודשים.
שובצתי אז כקשר בחמ"ל הפיקוד, ובחפ"ק האלוף. משימה שהוטלה עלי, שלא אשכח, היתה ללוות כקשר את קצין האגם לגיחה לחרמון.
אני חייל צעיר עם מעיל אלף, ללא כל לבוש מתאים.ללא דובון או כובע צמר, כפפות וכיו"ב. בגי'פ הרגשתי שאני קופא מקור.
הייתי אמור להשאר צמוד למכשיר הקשר כשהקצין נמצא בישיבות. אינני יודע מי היה הקצין שראה אותי בג'יפ, הוא פקד עלי לסגור את המכשיר וללכת להפשיר בחדר האוכל. הציל אותי מקיפאון.
ראוי לזכור שבאותה עת סבל הצבא ממחסור עצום בציוד. נאמר לנו, החיילים החדשים בגדוד, להביא ציוד אישי מן הבית. חודשים הלכתי במדי בית עם סודר, צעיף וכובע גרב מן הבית.
כשחתמתי סוף סוף באפסנאות על מעיל בית, כתוב היה עליו NAVY באותיות שחורות.
זיכרון אחר - מוצב תל הר אביטל , תל אבו נידה. ביום טוב (ולא היו הרבה כאלה בחורף 73'), אפשר היה לראות את דמשק.
מבעד לחלונות המוצב (כאמור תקופת מלחמת ההתשה עד האביב) אפשר היה לראות כמובן את נחיתת פגזי הארטילריה.
ועוד - תרגילי חפ"ק האלוף. תרגילי פריסת ציוד קשר עם זחלמ'ים וזלדות, תרגילים שנועדו כולם להפיק לקחים מארועי אוקטובר הנוראים.
תהליך ההתבגרות הנפשית של ילד שהיה בכתה י"ב ותוך מספר חודשים מצא עצמו בארוע מטלטל כל כך - היה ויהיה בלתי נשכח.