הנחת שדה מוקשים חפוז: בשבת השנייה למלחמה, פלוגת מילואים והמחלקה שלי, יצאנו בשני אוטובוסים ו-4 משאיות 'זיל' עמוסות במוקשים להנחת שד"מ של 1 ק"מ לרגלי תל פארס.

בצומת תל פארס נתקלנו באש ארטילרית צפופה ומדויקת. תפסנו מחסות בתעלות של ה-'דואר'.

האוטובוסים והמשאיות נסוגו מהצומת, ואנחנו בילינו שם בהסתתרות מרסיסי פגזים עד רדת החשיכה.

עם כל פיצוץ של פגז בסביבה, נשפך עוד עפר אל התעלה כתוצאה מהזעזוע שעבר בקרקע. על הכביש מול התעלה, הייתה פרוסה סוללת תומ"תים ישנים, כשהיא מרוסקת.

גופות חיילים ישראלים היו מפוזרות בין השברים, וריח רע באוויר. תמונת חצי עליון של גופת חייל בלונדי עם עיניים פקוחות, כולל החגור, ורובה צ'כי מרוסק, לא עוזבים אותי.

אחרי הצהריים התייצבו כ-50 מ' מאיתנו תומ"ת בודד, ארוך קנה, ו'אלפא'. התומ"ת החל לירות לעבר "מקורות הירי", ועם כל הדף של יציאת פגז, עוד עפר נשפך לתעלה.

בערב הגיעו 4 זחל"מים. מתוך הפלוגה נבחרה רק מחלקת מילואים אחת והכיתה שלי לצאת ולהשלים את המשימה. נבחרתי להוביל ולבצע את הקמת הגדר (2,300 מ') סביב השד"מ.

אלתרתי תרגולת לפריסה חפוזה של הגדר, שבה אני מנווט רגלית, עפ"י אזימוט, וקובע את מיקום הגדר, כשהשד"מ שיונח יקביל לה.

קומנדקר עם ציוד גידור עוקב אחרי באמצעות נצנוץ בפנס קטן, בידי. חייל אחד על הקומנדקר לצורך השלכת פרטי ציוד עפ"י ההתקדמות והצורך.

שני חיילים מאחורי הקומנדקר תוקעים זוויתנים (בזנ"תים) באדמה, תוך שימוש ב-'הלמנייה'. עוד שניים אחריהם פורסים תיל דוקרני.

חייל אחד קושר את התיל לזוויתנים, והאחרון מחבר שלטי אזהרה, "זהירות מוקשים".

וכך נפתח טור של כ-100 מ' ללא שליטה, אלא להסתמך על המשמעת הפנימית של כל אחד שיעשה את המוטל עליו ושיהיה ראש גדול.

זה עבד.

התחלת פריסת הגדר מהפינה ימנית-קדמית, על שביל עפר מאונך לכיוון השד"מ, פרסנו כ-1 ק"מ לכיוון צפון-מערב-מערב, פניתי שמאלה כ-100 מ' והמשכנו ק"מ אחד חזרה.

במקביל, אנשי המילואים עסקו בהנחה חפוזה של המוקשים.

במשך ההנחה חווינו גם ירי ארטילרי דליל. זה לא הפריע במשימה.

לקראת סיום, הגעתי לשביל שסימן לי את תחילת השד"מ, פניתי שמאלה לסגירת המלבן, ואז, פתאום חשתי שרגלי הימנית דורכת על מוקש שכבר היה חמוש.

חשתי את הקפיציות של טס הלחץ שלו. אילו הייתי כבד מספיק, אפילו גופה לא הייתה נותרת. ואילו פספסתי והקומנדקר היה עולה, היינו קרוב לוודאי שלושה הרוגים.

עצרתי אותו, רוורס קצר, תיקון כיוון, עד שהגענו אחרי כ-100 מ' לשביל הנכון, וסגרנו את הגדר.

כששבנו בבוקר למאהל הסתבר שהפלוגה שלי התפרקה, מחלקה אחת ירדה לסיני והשנייה לבקעת הירדן. אנחנו נשארנו ברמה.

בתמונות, שדה מוקשים שהנחנו יומיים לפני המלחמה בין מוצב 104 ל-107, ספרתי כ-30, בעיקר טנקים, ונגמ"שים סוריים על המוקשים.