ביום כיפור תשל"ד שירתתי במילואים כסמל מעוז ליטוף בדרום האגם המר על גדות התעלה. בבוקר ביצענו סיור לאורך האגם המר הקטן.

כשחזרנו, נכנסתי לאחד הבונקרים ופגשתי חיל שלא הכרתי והסתבר שהוא למד בכדורי עשר שנים אחריי.

תוך כדי השיחה הודיע לי מפקד המעוז, גדי, שעלולה להיות הפגזה ולדאוג שכולם יכנסו לבונקרים.

אכן התחילה הפגזה איומה.

בשלב הזה היה לא נעים אבל לא היה פחד. דיברנו על כך שאם מתחילה מלחמה בטח יחליפו אותנו חיילים סדירים ואין לנו מה לדאוג.

זה לא קרה, לאחר זמן מה ניתנה פקודה לצאת לעמדות.

כשהגעחי לעמדה עם בני ונחמי ראינו מולנו המון חיילים מצרים שיורים עלינו.זה היה מפחיד מאוד וההרגשה היתה להוריד את הראש. אך אז עלתה המחשבה: שאני, סמל המעוז, בוגר כדורי, אוריד את הראש?

הרמתי את הראש והמשכתי להילחם.

פתאום נחמי, שעמד צמוד אליי, נפגע ונפל. לאחר שהדפנו את ההתקפה חזרנו בני ואני לעמדת המרגמות ולאחר כמה פגזים, מיכה המ"מ העביר אותי לעמדה דרומית ששלטה על השער.

בשלב זה נגמרה לי התחמושת והמשכתי בקרב רימונים עם חיל מצרי שהיה על גדר המעוז.

אחרי כמה רימונים, אחד מהם התפוצץ על כובע הפלדה ,והתעוררתי אחרי יומיים בבית החולים בכפר סבא.

חברי מכדורי מצא אותי ללא הכרה וסחב אותי לרופא.

במעוז ליטוף היינו 21 לוחמים, 12 נהרגו, 7 הלכו לשבי ושניים שנפצענו ופונינו.

עיטור עוז אחד, שני עיטורי מופת, צל"ש רמטכ"ל וצל"ש אלוף פיקוד.