מנהל בית הספר היסודי גורדון בו למדתי, ביקש שאגיע לחדרו.

בשונה מפעמים קודמות הוא היה לבבי, ואפילו חייך. "אחיך נפצע במלחמה, אתה משוחרר ויכול ללכת הביתה".

ככה עשיתי.

ללא ליווי, פשוט לבד, הגעתי הביתה, וקבלת הפנים היו צעקות השבר של אמא שלי: "אחיך נהרג".

הייתי בשוק. קפאתי, לא ידעתי איך להגיב, מה לעשות. בחרתי בשקט ובהתבודדות. זה היום שבו למעשה לא רק אחי מת, אלא גם ההורים שלי, ואני נשארתי יתום.

האבל נמשך עד יום מותם. עד היום סיפורי הגבורה על אחי אינם מפסיקים.

ביום הזיכרון האחרון נעמדה דמות אל מול הקבר של אחי ומלמלה משהו.

לאחר מכן, הדמות פנתה אלינו ואמרה "אחרי כמעט 50 שנה, אזרתי אומץ וכוח להגיע לכאן. נלחמתי יחד עם תמיר, איש גדול מימדים ולב ענק".

הוא סיפר איך אחי טיפל בפצועים, גם כאלו של האויב הסורי.

כבוד הוא נתן גם למתים, ולא אתאר מקרה קשה שעליו הוא סיפר.

התיאור מחריד, אך באותה נשימה מעיד על מעשיו האצילים של אחי. אני פונה אל משרד הביטחון לא לשכוח את האחיות והאחים, אלה שעולמם חרב עליהם ונושאים את הכאב והאבל וזקוקים לתמיכה.