שמי רוחמה חרמון.

הייתי אל"מ בצה"ל ולאחר מכן קונסולית כללית בפלורידה ופורטו-ריקו.

בראשית דרכי כקצינה הייתי מנהלת לשכת הרמטכ"ל, רא"ל יצחק רבין, שביקשני להצטרף אליו מאוחר יותר לוושינגטון ולשרת כראש לשכת השגריר.

כשעזב רבין את השגרירות, המשכתי לעבוד עם השגריר שמחה דיניץ עד תום החוזה.

ב-6 באוקטובר העירני צלצול טלפון (הייתי בטוחה שמצלצלים אלי מהרץ לברכני ליום הולדתי) היה זה הציר תורג'מן, שאמר לי: "פרצה מלחמה בארץ".

נאלמתי דום.

הרגשתי שהדם זורם במהירות לרגליים, לא יכולתי לעצור את הדמעות.

השגריר דיניץ היה בביקור בארץ ומשפחתי – עם עוד כמה משפחות מהשגרירות – נסענו לביתו של מוטה גור, שהיה אז הנספח הצבאי. התחושה הייתה קשה, אבל השיחות היו: "בתוך כמה ימים ננצח.." אני מרגישה נורא לספר זאת עכשיו.

בימים הבאים קיבלנו דיווחים מהארץ וראינו את התמונות הקשות בשידורי הטלוויזיה.

שמחה דיניץ חזר לוושינגטון והמשאים והמתנים עם הממשל התנהלו ללא הפסק וללא תוצאות מעודדות.

כעבור כארבעה ימים חזר מוטה מהפנטגון, נכנס ללשכת השגריר וביקש ממני להצטרף. "היום עומדים לצאת לארץ המטוסים עם משלוחי הנשק..." אמר בקול חנוק. מזגתי משקה בשלוש כוסיות קטנות, אמרנו "לחיים" והגרון נשנק.

בימים הבאים היה כמובן קשר רציף עם רוה"מ גולדה מאיר ועם הנרי קיסינג'ר.

הוא היה מאוד מעורב.

באחד הלילות כשצלצל, אמרתי לו ששמחה עזב לביתו והוא אמר לי: "אני לא עוזב את המשרד בגלל המלחמה והוא הולך הביתה..."

כמובן, ששמחה עשה במשרד ימים כלילות.

אני זוכרת שבאחד הלילות בפגישה עם השגריר, דיבר קיסינג'ר על כך שכיהודי הוא חש הזדהות וכאב. אינני זוכרת שהנקודה הזאת עלתה עם רבין, בימים כתיקונם.

בכל הימים האלה צלצלו אלי ישראלים רבים שחיים בארה"ב וביקשו ממני לעזור להם לעלות על מטוס ולהגיע ארצה למלחמה. גם לאחי הקטן, מוטי ז"ל, סייעתי להגיע למלחמה.

עם שובי ארצה שמעתי משכנה על בן משפחה שנהרג. פחדתי שזה היה אחי – אך זה לא היה הוא. הלב היה כבד.

אני זוכרת שלקראת סוף המלחמה, כאשר צרנו על הארמיה השלישית, ביקש קיסינג'ר מדיניץ: "אל תמשיכו במצור. אם תרצו לעשות איתם שלום בעתיד, צריך להשאיר להם כבוד עצמי. אסור לתת להם להגיע מושפלים לשיחות..."

אני מלקטת עוד זיכרונות: משה דיין צלצל פעם ואמר: "התעלה מהצד השני נראית הרבה יותר יפה..." ומוטה גור נסע לארץ ובשובו אמר לי: "זה כבר לא אותו הדבר ללכת במדים ברחוב. מביטים בך אחרת..."

בתי איריס, אחות לגיל, נולדה ב-4 בנובמבר – שבנו ארצה. התאריכים השמחים בארצנו תמיד מהולים באירוע עצוב. הולדת בתי ולימים – רצח רבין; יום הולדתי – מלחמת יום הכיפורים...

חזרנו לארץ אחרת.