ב- 25/8/73 סיום תרגיל אוגדתי.

״סיפור״ התרגיל: המצרים תוקפים, חוצים את התעלה ואז צה"ל בהובלת האוגדה שלנו מכים בהם וחוצים את התעלה.

ב- 2/9/73 נשאתי את צביה לאישה, ב- 9/9/73 טסנו לירח דבש, לקראת ראש השנה הגענו לרומא בכוונה לשהות שם עד שמחת תורה.

יום כיפור אחה״צ התכנסנו (בני דודים תושבי רומא , אשתי ואני ) בבית הכנסת ברומא. בסביבות 5 אחה״צ חשתי תכונה מוזרה, ייחסתי את זה להתרגשות לקראת סוף הצום.

בשלב מסויים קראו לבן דודי מחוץ לבית הכנסת, אחרי כמה דקות הוא חזר בפנים קודרות ולחש לי "פרצה מלחמה בארץ".

אני תוך גיחוך שואל: "נגד מי יש לכם להילחם, שוויץ או צרפת? הוא עונה לי תוך דמעות בעיניו: "בארץ לא כאן". אני מנסה להרגיע את בני המשפחה ומספר להם שזה בדיוק מה שעשינו לפני פחות מחודש, והמצרים עומדים לחטוף אותה בגדול.

מיד לאחר תפילת הנעילה, מיהרנו לבית המשפחה והדלקנו טלויזיה, ואז ראינו תמונות זוועה: מצרים עולים על מוצבי התעלה, תולשים וקורעים את דגלי ישראל, שורפים בלהביורים פתחי מוצבים.

הפרשנים המקומיים מציינים כי הפעם הערבים דוברי אמת, צה"ל איבד את רוב חיל האויר, וצבאות מצרים וסוריה דוהרים לכיוון הארץ.

טלפונים לארץ.

מנסים לשכנע אותנו לא לחזור לעת עתה ארצה, עוד באותו לילה ניצלתי את קשרי המשפחה ואכן אושרו לנו מקומות בטיסה האזרחית הראשונה מרומא לארץ ליום ג'.

משהגענו ארצה הפרידו בין הגברים הצעירים לנשים. מאיתנו דרשו לקבל את הדרכונים, התנגדתי בתוקף ושכנעתי את אותו קצין כי אנחנו הגענו מתוך רצון ולכן אין צורך ״להחרים״ את הדרכונים.

אישתי נפרדה ממני, וכל שלקחתי היה 50 לירות (זה מה שהיה לנו, 2 פקטים של סיגריות ומצלמה). אישה מבוגרת ( זרה לי) ניגשה אליי, נתנה לי כמה אסימונים ואמרה לי "תתקשר להורים ילד".

אכן התקשרתי. אמרתי להם כי אנחנו בשדה התעופה. אני מגוייס וצביה רעייתי בדרך אליכם במונית, אין לה גרוש. לכן תכינו מזומן לשלם לנהג המונית.

אותנו לקחו לג׳וליס, שם שהינו מספר ימים. ואז הרכיבו יחידה של חוזרים מחו"ל.

ביום א הגענו לסיני, ציוותו אותנו לאוגדה והשאר היסטוריה.