22.10.73. המג"ד אלישיב שמשי מוביל את הגדוד בדהירה לכיתור הארמיה השלישית, ומקבל דיווח מצוות מפקד פלוגה ו', פלוגת ורד, שהמ"פ נהרג.

הוא מגיב ב"יובש": "משנה ורד תפוס פיקוד".

משנה ורד הוא יוני יליף, מפקד הטנק שלי וחברי, חבר לספסל הלימודים בתיכון.

בג'וליס, שם היה בית הספר לשיריון, התרכזו כל השיריונאים שלא היו מצוותים, לרבות כאלו שהגיעו מחו"ל.

יוני הגיע מארה"ב (ולצערי חזר ונשאר שם אחרי המלחמה). פגשתי את נבו בגוליס, הרכבנו יחד צוות וירדנו לתעלה. עתה, לאחר נפילתו של המ"פ, הפכנו לטנק המ"פ.

תוך כדי תנועה בסביבות השעה שש בערב הועברה בקשר ידיעה, שמועצת הביטחון בניו יורק החליטה על הפסקת אש.

ניו יורק נשמעה אחרי ימים ולילות של לחימה בחזית כמו מחוז במאדים, ומועצת הבטחון כאסיפה כלשהי של חייזרי המאדים במחוז הזה.

בכל זאת, הבשורה חדרה אל התודעה.

הגדוד שמנה כ-18 טנקי מץ (שוט קל) חנה בנקודה כלשהי בצידה המערבי של תעלת סואץ בסמוך לעיר סואץ, והחיילים התפנו לאכול משהו.

רחוק מלהיות שאנן, כינס המג"ד את מפקדי הפלוגות והסביר שהוא שולח צוות נגמ"שים לבדוק דרך ליציאה מהנקודה בה חנה הגדוד שנראתה לו בעייתית .

צוות הנגמ"שים יצא לדרכו ומיד נתקל באש כבדה. הסתבר שהגדוד חנה בלב מתחם מצרי שהחל להמטיר אש גם על הגדוד ועל הטנקים שלנו שחנו שם.

אנשי הצוות אצו לתוך הטנקים. בתוך הטנק נשמעו כדורי המקלעים המצריים שהתנפצו על השיריון כמו טיפות גשם על חלון זכוכית.

אלא שאז, החל גם ירי של טילי נ"ט לעבר הטנקים.

טיל נ"ט אחד חלף מעל לראשו של יוני , שהיה חשוף בצריח עם מעיל פרווה לבן שהביא איתו מחו"ל והבריק בלובן שלו בלילה המצרי החשוך. בניסיון לפגוע במצרים טענתי את התותח בפגז מעיך והתותחן ירה אותו "על עיור" לכיוון בו שיערנו שנמצאים המצרים.

אלא ששניה אחרי שהטנק נרתע כתוצאה מהירי, הוא נרתע לפתע שוב. הפעם זו היתה רתיעה בשל פגיעה של הנ"ט.

"הלך לי הפריסקופ", צעק הנהג. ובעוד צעקתו נשמעת, פגעו בטנק עוד 3 טילי נ"ט. אף אחד מארבעת טילי הנ"ט לא חדר את שיריונו היעיל של השוט הקל.

יצאנו משם תוך אובדן של מחצית מטנקי הגדוד שעלו בלהבות, והגענו לבסוף ברוב תושיה של המג"ד ושל יוני לחוף מבטחים.

בחופשה הראשונה בת 24 השעות אליה יצאתי בהפסקת האש שלאחר המלחמה, הגיע סבי הזקן לבקר אותי. משנפתחה בפניו הדלת, הוא ראה אותי, עמד ובירך "ברוך מחיה המתים".

מאז, ה- 22.10.73 הוא יום ההולדת השני שלי והנה אני אני עומד להיות שוב בן חמישים.