N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

חזרה

אברהם בנאי

חיל הרגלים
חטיבה 35
ללא קרב ספציפי

התגייסתי בנובמבר 971, כאשר את המסלול עשיתי בנחל מוצנח (גדוד 50).

לאחר כשנה וחצי, התחלתי את האימון המתקדם כולל קורס צניחה. לקראת סוף האימון המתקדם, עלינו לשירות מבצעי ברמת הגולן ולאחר כשבוע וחצי פרצה מלמת יום הכיפורים.

היה זה יום שבת ב-1973.


הגענו למוצב 114 בצומת רפיד, בכדי לתגבר את אנשי המוצב.

עליתי לתצפית ב-13:30, וקיבלתי סקירה על השטח. ב-13:50 התחילו מטוסים וארטילריה סורית לתקוף את המוצב. קיבלנו הוראה לרדת לבונקר במוצב, והיינו שם עד הערב.

מחשש שכוח סורי יתקוף אותנו, עלינו שוב לעמדות התצפית עד הבוקר.

בשעות הבוקר המוקדמות קיבלנו הוראה להתפנות. עלינו על חגור, נשק וכובע פלדה וכשהגיעו הטנקים קפצנו עליהם ונסוגנו אחורה. בערב המשיכו לפנות אותנו אחורה, עלינו שוב על הטנקים והתחלנו בתנועה.

תוך כדי תנועה, הטנקים שלנו נכנסו לקרב מול הטנקים הסורים. קיבלנו הוראה לרדת מהטנק ואחרי כמה זמן קראו לנו לעלות שוב. ככה שוב ושוב, עד שבאחת הפעמים שירדתי כנראה נרדמתי בשטח ולא שמעתי שקראו לנו לעלות שוב.

התעוררתי באחת בלילה והבנתי שאני לבד באמצע השדה. עלו בי מחשבות רבות ופשוט נרדמתי.

התעוררתי שוב ב- 5 בבוקר לקול של תנועת רכבים. הצצתי בזהירות, וראיתי כוחות שלנו. יצרתי מגע איתם.

ג'יפ שלנו עצר ושאל אותי "מה אתה עושה פה". סיפרתי לו את שהתרחש, והוא שאל אותי לאן אני רוצה להגיע. אמרתי שאני רוצה להגיע לחברים שלי כמובן, רק שאינני יודע איפה הם.

הוא אמר שיפנה אותי למאגר השבויים בנפח.

אחרי נסיעה של כחצי שעה, הגענו לכביש ושם ראיתי את אחד החברים שלי.

אמרתי לקצין שיעצור לי, אני יורד ומצטרף לחברי. עד תום המלחמה הייתי בגזרה הדרומית בתעלת סואץ ועזרנו לכיתור הארמיה השלישית ליד העיר סואץ.

לימים הצטרפתי לגרעין בקיבוץ דביר.

הכרתי את אישתי והתחתנו ב1982 ולנו 2 ילדים, בן בכור ובת צעירה.

אחרי כ-45 שנות נישואין, אישתי נפטרה ממחלת הסרטן. היום אני ממשיך להתגורר בקיבוץ, עובד במסגריה ומאמן כדורגל לילדים.

בתי הצעירה גם כן גרה בקיבוץ עם בעלה ו- 3 בנותיה (ועוד אחת בדרך) ובני הבכור מתגורר ברמת גן עם זוגתו ושני ילדיהם.