הייתי אז ילד.

חיפשתי, אין לי תמונות מאותם הימים. אבל הזיכרון האישי נשאר.

הייתי באותו היום עם אבי עליו השלום בבית הכנסת. בערך בזמן תפילת מוסף בא אבי ואמר לי שמגייסים מילואים, היות והסורים והמצרים ריכזו כוחות ברמת הגולן ובסיני.

לאחר סיום תפילת מוסף חזרנו הביתה כדי לנוח לקראת מנחה. כמה דקות אחרי שהגענו "קרעה" צפירה את הדממה באוויר. הבנו שפרצה מלחמה.

מהבית יכולנו לראות שסמוך לבית הכנסת עמדו שני אוטובוסים וחיילי מילואים החלו להגיע אליהם.

בערב, עד כמה שאני זוכר, ברדיו נשמע קולה של רה"מ גולדה מאיר, שהודיעה על פרוץ המלחמה.

אני זוכר היטב את המשפט שהיא אמרה - "צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבדות רציניות...אויבינו קיוו להפתיע את ישראל ביום הכיפורים, אבל לא הופתענ. אין לנו ספק בניצחונו של צה"ל".

קיבלנו הנחיה באותו יום לעשות האפלה של החלונות ולשים מדבקות על השמשות.

לימודים לא התקיימו ביום ראשון. יומיים לאחר מכן אני זוכר את המשפט שאמר הרמטכ"ל לאמצעי התקשורת, דוד אלעזר, "נמשיך במלחמה עד שנשבור להם".

לימים, כמה חודשים לאחר מכן, נוכחתי לדעת מתוך קריאת חומר העוסק באותה תקופה, שהמצב היה לא פשוט: הימים הראשונים היו קשים, הניצחון גבה מחיר יקר: כ-2,500 הרוגים, כ-7000 פצועים וכ-230 שבויים.

בנוסף, היו אבדות של טנקים ושל מטוסים וגם פגיעה במעמד ישראל בעולם.

לימים גם סופר לי איך נודע בבית על המלחמה: אחד המתפללים, בעל מאפיה שפועלת במסגרת מל"ח, התבקש לפתוח את המאפייה כדי להכין לחמים עבור הלוחמים.

לא מזמן חזרתי מטיול מאורגן בחו"ל. אחד המטיילים סיפר לי על היום הראשון למלחמה מנקודת מבטו: גייסו אותו ואנשים ביחידה שלו עוד בבוקר, קיבלו ציוד בלי שהיו צריכים לחתום עליו יחד עם אספקה מועטה ונשלחו מידית לחזית.

מלחמה רבת דמים זאת מהווה אירוע מכונן בתולדות המדינה. וכמו מלחמת העולם השנייה, למרות מרחק של קרוב ל-50 שנה , הדיה מלווים אותנו עד היום...