אם ארצה לתאר את הקרב שלנו, היה זה כך: טנק בודד עם תקלות בירי מול שלושה טנקים מדגם טי 62 עם לוע פעור בקוטר 120 מ"מ שעמדו במרחק יריקה מאיתנו, שבסופו השמדנו את שלושתם.

זה כאילו אגיד שנכנסנו לכלוב ובו שלושה אריות עם מקל של מטאטא בידינו, וגברנו עליהם.

הייתי טען קשר בטנק בלי קשר ומעצור ירי בתותח, ונכנסנו לחורשה במזרעת בית ג'אן.

שקט מצמית, ולפתע מולנו שלושה טנקים סוריים ואנחנו עם תותח חצי מושבת.

לחמנו כמו אריות, ורק אלוהים יכול להסביר איך בסופו של קרב אבוד מראש הכרענו אותם כולנו פעלנו כמו מכונות אנושיות.

ידי היו מלאות כוויות מלהט התרמילים, ולא הרגשתי דבר . זה היה לחיות או לחדול.

מפקד הטנק אבשלום מאושר קיבל צל"ש , ואני שואל - למה רק הוא? הרי זאת הייתה עבודת צוות.

לעזאזל הצל'ש. יצאנו בחיים.

גם היום, בימי זיכרון ויום כיפור, אני נזכר באותם רגעים בהם ראינו את המוות ויכולנו לו. תודה לאל.