במלחמת יום כיפור הייתי בת 20.

ב-30.4.1973 השתחררתי מצה"ל וירדתי מהצפרא.
הצפרא הוא הר בדרום שארם א שיח, עליו הייתה ממוקמת יחידת בקרה 528 של חיל האוויר, בה שרתתי כמוכ"מת (צפיה במסך המכ"ם וגילוי מטוסי אויב) לאורך כל השרות הצבאי. בסיס האם היה בסיס אופיר בח"א 29.

כל 24 שעות היינו עולים למשמרת לצפרא.

ב-6.10.1973 יום שבת יום כיפור, פרצה המלחמה.

הזיכרון הראשון. אני הולכת עם אחותי לתפילת כל נדרי, ואנחנו רואים חיל במדים עייף, ואחותי אומרת לי מסכן תראי כמה מאוחר חזר, אך בעצם קראו לו למילואים.

הזיכרון השני, למחרת היום י"א תשרי, אני פותחת את המקרר בבית הורי וקופאת על מקומי. באותו רגע הרגשתי שיהונתן פייקס בן כיתתי מהתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, נכנס לחלל גופי יד ליד רגל לרגל וכו. חוויה שלא הייתה לי לפני ולא אחרי. לימים הסתבר שזה היה הרגע שנהרג, כלוחם בגדוד שריון שעצר את פריצת השריון הסורי ברמת הגולן.

יהונתן היה בנו של סגן אלוף מיכאל פייקס שנפל במלחמת ששת הימים. הוא נעדר תקופה מאד ארוכה וחשבו שהוא בשבי, אך אני ידעתי שאינו בין החיים בשל החוויה שעברתי.

במוצאי יום כיפור הותקפה הצפרא על ידי טילי קלט, טילים מונחי מכ"מ של הצבא המצרי. כדי שהטילים לא יפגעו ביחידה הדבר הצריך כיבוי של מערך המכ"מים והבקרה, דבר שהיה מבלבל את הטילים.

מפקד היחידה התורן החליט להורות שלא לכבות את המערכות, ההר כולו הופצץ כל המערכות הושמדו וחמישה חיילים מהיחידה נהרגו: מקס ברזילי אליעזר האוזמן קובי חפץ דורון ליברמן קובי רוזן

אנשי בח"א 29 שצפו בהתרחשות לא הבינו מה קורה וסברו כי המוצב נכבש על ידי קומנדו מצרי עם מסוקים והתריאו ליחידות סמוכות.

טנקים של חיל השיריון הגיבו אל הקריאות, נכנסו אל בח"א 29, רמסו את הש.ג ופתחו באש... כוחות האבטחה בבסיס חשבו שאלו כוחות מצריים וירו לעבר הטנקים בחזרה. חילופי האש המבולבלים הסתיימו לבסוף כאשר שמע מפקד היחידה בבח"א, סרן אבי אמיתי את הטנקיסטים מדברים עברית והבין שהקרב מתנהל בין כוחות צה"ל שטועים בזיהוי הדדי.

הוא יצא עם גופייה לבנה ו"נכנע" לכוחות השריון הישראלי. כחודש אחרי פרוץ המלחמה גויסתי למילואים ליחידת בקרה 511.