אני לא נלחמתי בסיני.

נשאתי בטן הריונית בת כמעט תשעה חודשים, והיו עמי ילדה בת שנתיים, הרבה חברים מודאגים ופחד גדול.

בן זוגי נקרא לדגל במוצאי שבת בכיפור, כמו רבים רבים אחרים. חבר ותיק שנלחם במלחמת העצמאות, הביט לשמיים מצופי המטוסים מנמיכי הטוס וניסה להרגיע אותנו. "כל זה לא היה לנו אז" אמר.

מן הגברים נשארו רק מבוגרים שאיישו את כל המשימות במטבח, ברפת, במזכירות ועוד.

ההאפלה והערפל התקשורתי רק הוסיפו דאגה.

ילדתי בן. היתה ברית. ירדנו למקלט. עלינו. ירדנו. השמועות היו שכולם באפריקה, ובאמת הגיעה גלויה מלובנגולו מלך זולו... אחרי שכולם כבר קיבלו.

בינתיים הגיעו גם שמות הנופלים הראשונים והלב מאן להאמין.

גם ליבו של המזכיר המחליף לא עמד בכאב, והוא נפטר למרגלות הכניסה למטבח.

התגייסנו בעל כורחנו למלחמה אחרת. לשמור על השיגרה, השפיות והשקט.

שש"ש. חברה שאך זה קברה את בנה באה לברכני, והביאה לי זוג גרבי תינוק שמיהרה לסרוג לתינוקי החדש. מגיע לה צל"ש. היא כבר איננה. ובני יהיה בן חמישים בסתיו.