"לצאת למלחמה ללא כלים ראויים משמע כמעט כמו להגיע לכיתה מבלי שהכנת את השיעורים אלא שכאן אף תירוץ לא יעזור."

ההתחלה – כאוס ובלבול, יום הכיפורים 1973.

אני מדפדף בזיכרון הפרטי שלי ורואה עצמי בן 23, אב צעיר לשלושה בנים.

בעת ההיא עבדתי קשה כקבלן שיפוצים, ובחצרי היו מסודרים בערימה שקי מלט זה על גבי זה.

מדירתי, שהייתה ממוקמת לא הרחק מן הכביש הראשי, נשמעו באותו בוקר קולותיהם של כלי רכב - ביניהם ג'יפים צבאיים.

משיחות טלפון שקיבלתי ברור היה שאירע דבר. תהיה מוכן, אמרו לי. המשימות נראו לי ברורות.

איני יודע לכמה זמן אני יוצא.

החורף בפתח, אצא לכסות את שקי המלט, אנעל את המחסן, אכין את חפציי. הכול מוכן.

מישהו מגיע עם "צו", פרידה, הם מלווים אותי עד הכביש. מתי אראה אותם שוב? המלחמה כנראה כבר החלה, אלא שאף אחד אינו ממהר.

שעות חיכיתי לבואו של האוטובוס בו נסעתי עם אחרים למחנה "נתן".

הפגישה עם אנשי הגדוד הייתה נרגשת, טפיחות על הכתף, חיוך, אנחנו רוצים לצאת לקרב.

עדיין לא היינו מעורבים במלחמה, רק לאחרונה סיימנו אימון גדוד.

לא ידענו שניפגש כל כך מהר. יש תחושה שצריך למהר, אבל יש כל כך הרבה מה לעשות.

צריך לזווד את הזחל"מים. התחושה שלי אינה טובה, הימ"ח לא הספיק להתארגן מאז שהחזרנו את הכלים לאחר האימון האחרון. חסר ציוד בסיסי, וגם האיכות של הכלים ירודה.

לצאת למלחמה ללא כלים ראויים משמע כמעט כמו להגיע לכיתה מבלי שהכנת את השיעורים ואפילו ללא הספרים והמחברות המתאימים, אלא שכאן אף תירוץ לא יעזור.

וגם אין למי לשלוח מכתב הערה. נקבל עונש מהמצרים.

מעט הציוד מחולק לאנשים ללא חתימות. את אף אחד לא מעניינות החתימות. מי יודע אם נחזור בכלל. כל הלילה אנחנו עסוקים בהעמסת תחמושת, בתדלוק.

לפנות בוקר נרדמתי ליד הכלים.

לא שמעתי דבר מכול המהומה שהתרחשה מסביב. ישנתי שעה וחצי, עד שהעירו אותי כדי שאשתתף בתדריך.

ישבתי עם עוד קציני סוללות ומפקדי גדודים וקבלנו מפות של סיני וציוד מודיעיני. הכלים שלנו עומדים בטור ואני נותן להם הוראה לצאת לדרך.

כבר יום.

הכביש עמוס בטורים ארוכים של טנקים, מובילים, אוטובוסים. השיירות מתנהלות לאט. המלחמה, כנראה, תחכה.

אנחנו מגיעים לניצנה ופתאום נעצר אחד הזחל"מים, אין מנוע. איני מוכן לוותר עליו.

הוריתי לזחל"ם אחר לגרור אותו. כך נסענו כשזחל"ם אחד גורר את השני עד טסה, עשרה ק"מ מן התעלה.

הגענו לביר גפגפה. מסביבנו מהומה. שום דבר לא ידוע. רכבים, נגמ"שים, טנקים זה אחר זה, ללא סדר, חושך סביב.

כך נראית מלחמה?

נראה כמו תוהו ובוהו.

בתוך הכאוס הזה נשמע רעש מחריש אוזניים. מתברר שנפלו פגזים במרחק לא גדול מאתנו (כנראה קרוב אלינו, לא יכולנו לזהות במדויק). ידענו שאנחנו נמצאים במרחק של 70 ק"מ.