"בהיותי פצוע ושותת דם, רצתי לטנק הבוער ונטלתי את התפילין שלי מתא הזווד."



ביום הכיפורים 1973 למדתי בישיבת ההסדר "ישיבת הכותל" בירושלים.

התפללתי בישיבה עם חבריי.

אף אחד מהמתפללים לא העלה על דעתו כי המילים "מי יחיה ומי ימות" יקבלו משמעות מעשית כעבור מספר שעות.

השתייכתי לגדוד 104 בחטיבת שריון 164, והייתי טען קשר בטנק צנטוריון.

בתחנת האיסוף בירושלים עליתי לאוטובוס, שייקח אותנו ליחידה. בדרך הרהרתי האם אשוב מהמלחמה? האם אראה שוב את משפחתי?

ההרהורים נקטעו בהגיענו לבסיס, הצטיידנו והתחלנו לחמש ולזווד את הטנקים.

תפסתי את מקומי בצריח בעמדת הטען-קשר, בדקתי את הכלים והתחמושת, והכנתי אותם לקרב.

ביומה השני של המלחמה, התחלנו לנוע לעבר תעלת סואץ.

בקו החזית התנהלו קרבות הבלימה. החטיבה שלי הצטרפה לקרבות השריון, שהתנהלו במרחק עשרה ק"מ מתעלת סואץ.

ב- 8 לאוקטובר השתתפנו בקרבות השריון הקשים שהתנהלו באזור, ובשעות הערב החלה התקפת הנגד שנמשכו עד אחרי חצות הלילה. בקרבות אלו היו לנו נפגעים רבים , ומספר חברים נהרגו.

למחרת היום, עם אור ראשון, התחלנו להתארגן ליום לחימה נוסף והוקצבו לכל איש צוות דקות ספורות לתפילה, לפי התור.

בהגיע תורי להתפלל, הופיעו מטוסי אויב אשר בישרו על פתיחת יום הלחימה הבא, ששינה את חיי.

בקרבות בשעות הצהרים נפצעתי קשה וחיי ניצלו בנס.

לאחר שעות לחימה רבות וקשות, השמדנו את רובו של המערך המצרי שהיה באזור.

העפלנו לגבעה ממנה ראינו מאות חיילים מצריים וטנקים, והתחלנו לנוע לעבר האויב במטרה ליצור מגע.

הטנקים שעטו קדימה, כאשר אנו עומדים חשופים בצריח. כעבור דקות ספורות נחתה עלינו הפגזה קשה והתבר כי עלינו על מארב טילי סאגר.

הטנק שלי ספג פגיעה ישירה של טיל סאגר בצריח הטנק, נפצעתי קשה. רסיסי הטיל התפזרו בטנק ופגעו בחלק גופי העליון. דם רב ניגר מפניי, יד שמאל נפגעה קשה, עין שמאל גם היא נפגעה וחשתי שאינני רואה.

תוך שניות הרגשתי כי כוחי אוזל והולך, עזרא בשארי נהג הטנק קפץ החוצה ועלה לצריח ובגבורה תוך סיכון עצמי חילץ אותי - ובכך הוא הציל את חיי.

בהיותי פצוע ושותת דם, רצתי לטנק הבוער ונטלתי את התפילין שלי מתא הזווד.

הועלתי על ידי חברי על טנק סמוך שנע לעבר הכביש ומשם נלקחתי במסוק לבית חולים שדה ברפידים לניתוח חירום.

בהמשך כאשר אני מחוסר הכרה הוטסתי לבית החולים "תל השומר", שם אושפזתי במשך חודשים ארוכים, עברתי סדרת ניתוחים ארוכה, טיפולים רבים ושיקום רפואי.

רינה רעייתי תמכה בי במסירות ואהבה רבה , ועל כך אני חב לה תודה ענקית.

מראות וקולות המלחמה אינם מתעממים כעבור חמישים שנה.

קרבות שריון בשריון, מתחלפים בקרבות השיקום ובשאיפה לחיות באופן משמעותי ולהוקיר תודה לקב"ה, בכל יום, על שזכיתי להתהלך בארצות החיים.