תינוקת יתומה מאבא.

ליל ה-15 באוקטובר 1973 היה "ליל הצליחה" של הצנחנים לגדה המערבית של תעלת סואץ.

אנחנו, כוחות השיריון של גדוד 410 בחטיבה 600, קיבלנו משימה ליצור פעולת הסחה בקרבת התעלה, כדי ליצור רושם אצל המצרים שצה"ל מתרכז בדחיקת המצרים מדרום לצפון (לכיוון "מיסורי").

הטנקים שלנו התחילו "להסתובב" במעגלים ולייצר הרבה אבק ורעש.

תוך כדי הנסיעה, הסתבר לנו "שעלינו" על מתחם חי"ר (חיל רגלים) מצרי גדול.

הם הופתעו כמונו, וההלם של המצרים מהופעת ה"חיות" הכבדות שעולות על המחפורות ועל השוחות שלהם, גרם להם לבילבול ולפעולות משונות.

הם לא ירו עלינו, אבל התרוצצו כמסוממים בין הטנקים.

לפתע, אני רואה גוש גדול ושחור מטפס לי על הטנק (היה ליל ירח). היה לי עוזי בצריחון הטנק, וצרור מהעוזי הספיק בשביל "לגלגל" את החייל המצרי מהטנק.

הטנק שלי נסע לאחר טנק המ"מ (מפקד המחלקה), ופתאום אני שומע רעש חזק של פיצוץ מכיוון הטנק שלפני, ובקשר אנחנו שומעים את הקוד שמודיע של- 1, יש הרוג.

הגעתי אל טנק מ"מ 1 וכיוונתי את הנהג שיתקרב אל סיפון הטנק שנפגע, ועברתי אליו. "מה קרה?" שאלתי, ואחד מאנשי הצוות עונה לי ש"ניסן נהרג" (ניסן כ"ץ הי"ד, מחיפה).

הסתבר, שהמצרים פיזרו בחופזה, בלי להטמין באדמה, מוקשים נגד טנקים.

הידיעה על ניסן, הייתה מצערת מאד עבורי.

ניסן ואני התחלנו את דרכנו בצבא במשותף, החל מהטירונות, השירות הסדיר והמילואים. היינו חברים אישיים ותמיד היינו באותה מחלקה.

ביקשתי את עזרת אנשי הצוות ויחד העברנו אותו אל "סל הצריח" של הטנק שלי.

בינתיים ניסים שלום הקמב"ץ, ירד ופינה בידיים את המוקשים, וסלל עבורינו "מסדרון" שדרכו הטנקים יוכלו לצאת בבטחה משדה המוקשים (לאחר המלחמה, הוא קיבל צל"ש על גבורתו).

פיניתי את ניסן לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית) כשביד אחת אני תופס את הסרבל של ניסן, כדי שלא יפול מהצריח והיד השניה היתה פנויה לתפעל את מתג הדיבור בקשר ואת צריח הטנק.

חזרתי לחניון של הפלוגה, ואני שומע את השליש עובר בין הטנקים ומחפש את ניסן.

"מה קרה?"
"אנחנו רוצים להודיע לו, שנולדה לו בת"...

בתו של ניסן נולדה, בזמן שאביה נהרג מרסיס מוקש שפגע בצווארו.

לימים, נפגשתי עם הבת מירב ועם אמה מיכל וסיפרתי להן מה קרה בלילה, כשהן היו בחדר הלידה.