ב- 21.10.1973 הוחלט על התקפה חטיבתית כנגד המצרים - למורת רוחם של המג"דים, המח"ט ומפקד האוגדה (אריק שרון).

יהודה גלר המג"ד (גדוד 410): "מובילים אותנו לשחיטה!" יצאנו מה"חווה הסינית" לכיוון מתחם "מיסורי".

כצפוי, כישלון נורא!

רוב הטנקים נפגעו, ולגדוד נשארו 4 טנקים כשירים, מ-26 שהחלו בהתקפה.

טנק שלא נפגע, עבר בין הטנקים הפגועים ואסף את הצוותים. בתוך ומחוץ לטנק המחלץ (רפי מצפון הי"ד, מאביחיל) נדחסו יותר מ- 20 טנקיסטים.

טיפסתי לטנק עם כוויות בכפות הידיים ותוך זמן קצר, ספגנו באחורי הטנק פגיעה אדירה של טיל נ"ט וכולנו עפנו מהטנק.

הסרבל וכובע הטנקיסטים הגן עלי, ונשרפתי "רק" בידיים ובפנים. מההדף, נתלשו לי המשקפיים ונשארתי עם משקפת לצוארי.

רצנו והסתתרנו בשוחה ארוכה, כשממול (כ- 20 מטרים) מחפורת של מצרים. הם החלו לירות עלינו ולזרוק רימוני יד. אחד התפוצץ לידי, וספגתי 5 רסיסים בירך.

נשכבתי על שפת השוחה עם הפנים כבושות בחול והתחזיתי להרוג.

המצרים הסתערו לעברנו (היינו ללא נשק) ושבו את החיילים.

עליי הם דילגו.

עם חשיכה, זחלתי לכיוון כוחותינו פצוע, מותש, צמא ועייף.

עברתי בין הכוחות המצרים, נרדם ומתעורר חליפות. כשעלה השחר, ראיתי בשטח מחפורות שבתוכם רכבים מצריים שרופים.

נכנסתי לאחת המחפורות, כדי לחפש ג'ריקן מים. מים לא מצאתי, אך כשעליתי מהמחפורת, מצאתי ג'יפ מצרי עם חיילים חמושים.

הם לא ירו עליי ורק צעקו בהתרגשות "ביילוט, ביילוט" (טייס, טייס).

למזלי, המשקפת לא הפריעה לדיאגנוזה שלהם...

ידי נקשרו בחוזקה לאחורי הגב והחקירה הראשונה החלה (באנגלית). עניתי להם שאני לא טייס אלא סמל דת, שהשלים צוות כ"טען קשר".

אי אפשר להאשים אותם, ש"הסיפור" לא שיכנע אותם, כשמולם בחור עם סרבל טנקיסטים ועם משקפת.
והחלה מסכת עינויים קשה במיוחד לשבירת גירסתי.

הועברתי לאיסמעיליה (בגדה הנגדית) ושם היתה "קפיצת מדרגה" בעינויים.

אמצעי השיכנוע כללו, בין היתר, הצלפות שוט על גבי החשוף (רצועות עור שבסופן קשר). אחוס עליכם ולא ארחיב, אבל דבקתי בגרסתי.

בלילה, הועמסתי על קומנדקר לכיוון קהיר. נסיעה שכולה התעללות שקשה לתאר אלא שהפעם אלה סתם חיילים סאדיסטיים, בדרך לכלא בקהיר.

בכלא, מדי בוקר הוציאו את השבויים בטור ארוך לשירותים, כשהעיניים קשורות וחל איסור לדבר.

בבוקר הראשון, הצלחתי להציץ ולראות את אחד מחבריי לפלוגה. הזדהיתי, וביקשתי בלחש שיודיע לחברים שמהיום אני סמל דת ולא טנקיסט.

והחקירות נמשכות... לאחר יומיים, הפציע שחר חדש.

נלקחתי לחצר וחייל מצרי צועק אלי "חכם, תעאל הון" (הרב, בוא הנה) ומצביע על שולחן שישב שם אדם מבוגר. האזרח מציג את עצמו, בעברית צחה, כפרופ' מאוניברסיטת קהיר ושהוא נשלח לחקור אותי על יהדות וישומה בצה"ל.

המפנה הגיע... המצרים התחילו לקרוא לי "חכם", העינויים פסקו והפכתי ל"מרצה" ליהדות, עד לחזרתנו הביתה.