השביעי לאוקטובר 73. גדוד 106, חטיבה 164.

יצאנו מאילת, לאחר שקיבלנו שם טנקי שוט קל. חימשנו, זיוודנו ויצאנו ב- 02:00 לכיוון התעלה.

על מחלקת הסיור פיקד ארנון אפנר ז"ל.

דרך נחל הגענו לטסה. שם ירדו עלינו שני מיגים. עמירם ואני רצנו לטנקים. סגרנו מדפים והטנקים המשיכו לכיוון התעלה.

למחרת קיבלנו פקודה להתכונן למגע.

היום תשיעי לאוקטובר. נדרכנו. הגוף מתקשח, הלב דופק מהר, האדרנלין בדם.

המפקד מורנו צועק לי "נגר סע מהר, אני רוצה להילחם. ששת הימים נגמרה בשישה ימים, זאת תיגמר ביומיים".

לחצתי על דוושת הדלק - והטנק דהר.

מלא תחמושת. 73 פגזים, רימונים וכדורים.

גדי, הטען קשר, טען פגז ואלי התותחן חיפש מטרה. לפתע בום חזק. הטנק התמלא עשן. וחום רב הרגשתי בעורפי. "נפגענו מטיל", אמר מורנו.

גדי ואלי, בני הגרעין נחל שלי, שתקו. גם לא ענו לי בקשר פנים, הייתי בטוח שנפגעו. לקחתי מטף כיבוי אישי שיושב אצלי בתא הנהג והתחלתי לכבות את האש, כשבכל רגע אני מחכה שהתחמושת תפוצץ את כל הטנק. התחרתי באש. מי ינצח?

הצלחתי לכבות את האש, והתפללתי שהתותח לא חוסם לי את מדפי הנהג.

יצאתי החוצה, מסביב גיהנום. גם טנקי המג"ד והמ"מ נפגעו. המגן משה גל והקמב"ץ נפגעו, ובחוץ עומדים שלושת אנשי הצוות.

בדקנו את הטנק, קפצנו פנימה - והמשכנו בלחימה.

היה זה טיל סאגר שמורנו זיהה בוודאות והפעיל את התירגולת טנק צופה ומזהיר. טנק אחורה מהר. הטנק שאליו מכוון הטיל לא יכול לראותו, שכן השמש בעיניים.

יצאנו בנס. אח"כ לחמנו בעוד קרבות קשים.

את הסיפור אני מקדיש לחברינו שלמה אלה ז"ל, שהיה טען קשר. הטנק שלו נפגע ב-13 לאוקטובר, בשבת המפקד יבלונק נפגע קשה. שלמה והצוות קיבלו מט"ק חדש, וב-15 לאוקטובר, יום שני, שלמה נהרג. יהי זיכרו ברוך.