זה התחיל בצאת ראש השנה 1973, כשחזרנו מאילת.

הדרך מערד עד כמעט אילת היתה מלאה ברכבים צבאים כולל גשרי הגלילים, והסברתי לאשתי שכנראה עומדים לבצע תרגיל צליחה.

זאת אומרת שכבר ידעו שמשהו עומד להתרחש ולא הייתה הפתעה. פשלה.

קיבלתי צו מילואים שאומר שאחרי יום כיפור אהיה במוצב החרמון, ולאחר צאת החג קיבלתי ביטול.
כלומר - היו חששות. לא הפתעות. פשלה.

עם צאת יום כיפור, גויסתי לאחר שפיזרתי את צווי השמונה באיזורי. הגעתי למחנה כורדני והתחלנו לזווד את הזחל"מים.

מנות הקרב היו מרוקנות. רק קופסת הביסקוויטים הייתה.

בהיותי קשר מ״פ, הייתי צריך למתקן את מכשיר הקשר לזחל״ם - אולם לא היו ברגים. בד״כ שיצאתי למילואים לקחתי איתי פלייר רב שימושי , אז חתכתי תיל מגדר המחנה ואיתו רציתי את המכשיר עד סוף המלחמה.

למחרת בערב עלינו ליהודיה, לאחר שציידו אותנו במדים שלא התאימו לנו ועוזים עם קופסת כדורים בלי מחסנית ורצועה. ומשם שמענו את תחילת המלחמה בקשר של הסורים, המצב היה נורא - וגם הפלות מטוסינו.

אחר הצהרים יצאנו לכוון חושניה, וזאת לאחר שקצין השריון הסורי הודיע על מפלתם, קילל את אסד, שלח דש למשפחתו ונדם.

באותו ערב שמענו את השיטות בכל האתר. שאלו את אלוף משה "האם האויב החזיר את כבודו במערכה הזו?"

אני יכול לכתוב ספר על פרטי מלחמה זו ועל האי מוכנות. ורק בזכות עוז רוחם של לוחמינו, טייסנו בעלי האומץ שבלתי ניתן לתאר וגבורתם, הצלחנו לגבור על פשלה איומה זו.

נקווה שלא נצטרך לעמוד שוב בפני מקרה כזה. הייתי רוצה לכתוב על מצבנו היום אבל זה יהיה נורא.