שבת. יום כיפור. 14:00 בצהריים. מטוס מצרי מעל רפידים.

אני מזהה לפי צבעי ההסוואה - ירוק/חום לא מבינה, ושומעת פיצוץ אדיר על מרפאת הבסיס.

בבוקר אותו יום, מתוקף תפקידי כמשקית ח"ן ות"ש של אוגדה 252 ברפידים, אני נשלחת ע"י מפקד המחנה לשקלשק"ם הגדול בהנחיה - לקנות את כל חבילות הנרות בשק"ם.

"בלילה תהיה האפלה".

ערב קודם - ערב יום כיפור, מתכנסים בחדר האוכל לארוחה מפסקת.

אחרי הארוחה, בן זוגי שהיה שריונר מחטיבה 401 וקיבל צ'ופר לסוף השירות להיות מש"ק מבצעים בחמ"ל האוגדה, אומר לי- "אל תבואי לחמ"ל, אי אפשר להיכנס, מחר מתחילה מלחמה ב- 18:00 בערב!".

לא מבינה על מה הוא מדבר.. נערה בת 18 וחצי , מה? מה זה מלחמה?

אבל ממושמעת, ולא מגיעה לחמ"ל.

מבולבלת..

במוצאי יום כיפור, אני מחלקת למשרדי האוגדה נרות כמבוקש, ונכנסת למשרד השלישות. מגיעות רשימות של חללים ופצועים מהחטיבות השונות.

אני רואה ברשימות שם של חייל ת"ש שבעבר ביקרתי בביתו בירושלים. הלם! בכי!

במקביל מתחילות להגיע לרפידים חיילות מהגדודים לקראת הפינוי ל"ארץ".

ביום ראשון אני מצטרפת לקצינת ת"ש אוגדתית לבית חולים שדה ברפידים, לתת יד לפצועים שמגיעים מהשטח. חוויה קשה!

המראות קשים, אני מצליחה לעודד מעט, להחזיק יד של פצוע זה או אחר, ולעזור לצוות המטפל במה שאפשר.

חוזרת לבסיס, לא קולטת את המראות... ונערכת לסייע בהסעות של החיילות מהגדודים והחטיבות בפינוי ל"ארץ".

נוסעים הביתה, בדרך מולנו קומנדקרים וג'יפים עם חיילים, חלקם מילואימניקים והם מסמנים לנו באצבעותיהם- ניצחון! ברגשות מעורבים אני מחייכת לעברם.

מגיעה הביתה , ואני בהלם! החיים פה ממשיכים כרגיל.

לא יאומן!

אני מנסה לדלות מידע מה עם בן זוגי ומבינה שהוא ב"פאיד". אין קשר...יש דאגה.. כשבועיים עוברים ואני מתייצבת בבה"ד 12, ביום הפסקת האש ומתחילה קורס קצינות.