סיפור השבי מתחיל ביום ראשון בצוהריים, 7.10.1973, בערך 24 שעות לאחר שפרצה המלחמה.

הסורים מובילים אותנו כשידינו כפותות בשביל עיזים בדרך אל הכפר חַדַר. הבטתי לאחור, לעבר מוצב החרמון שממנו עלו תימרות עשן ומעליו התנוסס דגל ישראל, בלוי וקרוע, מבויש.

התמונה הזו נצרבה במוחי.

באותו רגע, כשפני אל הלא נודע, אמרתי לעצמי: אין לך מושג לאן אתה הולך ומה יקרה לך שם, אבל דבר אחד ברור – אתה עוד תחזור ותראה את הדגל הזה מתנוסס בגאווה.

התחושה הזו ליוותה אותי בכל הימים שבאו אחר כך עד שחזרתי, שמונה חודשים לאחר מכן.

שושי, החברה שחיכתה לי בנאמנות, טבעה את המשפט שיהפוך לפסקול חיינו: "ממשיכים בדיוק מהמקום שבו הפסקנו". והמשכתי, מהמקום שבו הפסקתי.

(מתוך הספר: את חירותי בהוצאת כנרת זמורה 2023)