"לעולם לא אסלח לדיין, גולדה וזעירא שהוליכו אותנו שולל..."

שבת, יום כיפור בבית הכנסת. הזעקות בעיר - מלחמה.

הגיע ערב, לילה, ועדיין לא קראו לי. והנה 5 בבוקר, יום ראשון, נקישה בדלת.

מופיע חייל מצנחנים, חטיבה 247 (הייתה 55). צו 8 לגשת לסירקין.

רעייתי בחודש שמיני להריון עם בנינו הראשון, ואנחנו שנה וחצי נשואים.

אני לא מצנחנים. אמנם צנחתי, אבל מצו'פר שקיבלתי והיה כיף.

ה-16 באוקטובר, בסערת המלחמה חשבתי שהמדינה שלנו גמרה קריירה. המצרים יכבשו הכל ויגיעו לת"א.

ואז אריאל שרון שלנו מחליט לצלוח את התעלה יחד עם לוחמינו הצנחנים, ואכן חצינו וכיתרנו את הארמיה השניה וכימעט גם השלישית.

יכולנו לייבש אותם עד כניעה ומוות, אך בהשפעת ארה"ב הכניסו להם אוכל ומיי שתייה וכך נפתחו שיחות.

כאמור, מפקדת החטיבה התמקמה בדורסואר, והכוחות היו מסביב לאיסמעליה. ערב אחד מופיע חייל ואומר לי שחייל שלנו בשם שלמה לוי מרמלה נורה בראשו מצלף.

ואותו שלמה היה ממש שכן שלי, ורעייתי השגיחה על התינוק שלו באותם ימים.

היה שכן וחבר ילדות בשם הנרי סרור שהיה נעדר תקופת מה. והיה בן דודי ויקטור עזריה שהיה שיריונר שנפל בימים הראשונים, היה קשה מאוד.

ובעיניי זו היא המלחמה הקשה ביותר שחוותה מדינת ישראל, לחיילנו הייתה גבורה עילאית. התגברנו ויצאנו עם כבוד.

ודבר אחרון: לעולם לא אסלח לדיין, גולדה וזעירא שהוליכו אותנו שולל ובגללם, ממש באשמתם, נהרגו לנו כ-2,800 חיילים במערכה, יהי זיכרם ברוך.

על החתום, יצחק עזריה. כיום אני בן 72, אבא לארבעה ילדים וסבא ל-18 נכדים, ומאושר מאוד