"אבא נסע למלחמה עם שיער שחור - וחזר עם שיער לבן"

יום כיפור 1973 - סיפור על שיער שיבה.

ערב כיפור, חצות, אחותי חוזרת הביתה ומספרת שכביש אלוף שדה מלא בחיילים ומשאיות. אבא שלי כעס עליה שהיא מספרת לנו צ'זבטים.

8:00 בבוקר, טלפון - אבא שלי עונה. טעות.

מעצבים מוציא את התקע והשקע (רק בני גילי זוכרים שעוד היה דבר כזה) 10:00, דפיקה בדלת. השכנה וחברה שלי אביבה בש בדלת. "מחפשים את אבא שלך אצלנו בטלפון". אחותה דבורה דבורי שושני הייתה פקידת מבצעים בבח"א 27 (נתב"ג).

אבא שלי הולך. חוזר אחרי 3 דקות ואומר "קראו לי למילואים". אחותי ואני הכנו לו שלט נהג מתנדב. ב- 11:00 חוזר הביתה. מודיע לנו שיש מלחמה ומבקש לעזור לו להכין תיק.

אמא שלי מכינה לו שני סנדוויצים מחלה עם מיונז חרדל ונקניק. התמונה עדיין צרובה לי בראש.

והכי חשוב, אומרת לו לחכות שהיא תגהץ לו את המדים (אם מישהו שאל מאיפה השריטה שלי לגיהוץ - זו התשובה). הוא נוסע. ב- 14:00 אזעקה.

19:00 - נוסעים לבח"א 27 להביא לו גזיה עם מיכל גז. זהו . לא שומעים ממנו יותר חודש ומשהו.

אבא היה בנ.מ ונסע לצפון לחרמונית, שם הם נותקו. אבא נסע למלחמה עם שיער שחור - וחזר עם שיער לבן.

פעם, מזמן, לפני המון שנים דיברנו על זה. לא אשכח את מה שאמר לי: "כשראיתי את הטנקים נוסעים צפונה על שרשראות ולא על מובילי טנקים - הבנתי שהלכה לנו המדינה" . מרוב לחץ שערו הלבין.

מלחמת יום כיפור הייתה ניצחון גדול של צה"ל לא פחות מששת הימים, אבל הטראומה שהותירה בעם הביאה אותנו להבין שיהירות היא לא מתכון טוב.