זיכרון של ילדה בת 6.

גרנו אז בארה"ב.

קמנו בבוקר יום כיפור להודעה על המלחמה. אבא שלי, גור-אריה (אריק) אריאלי ז"ל, התעורר, הבין שיש מלחמת חורמה על המולדת, ארז מזוודה ומיד נסע לשדה"ת לטוס לישראל.

בתקופה הזו, אף אחד לא שמע מאבא, אף אחד לא ידע היכן הוא נמצא.

לאחר כ-3 שבועות (התעכבנו בשל בעיית דרכונים) טסנו לישראל בעקבותיו: ילדה בת 6 גוררת מזוודה קטנה, ילד בן 3 גורר מזוודה קטנה ואמא לביאה שלוקחת 2 מזוודות ענק, מעבירה ילדים ומזוודות מרכבת לרציף, מרציף לרכבת, למטוס.

נוחתים בבן-גוריון בלילה, צועדים מהמטוס לטרמינל ולפתע מגיע "חייל" שתופס את אחי הקטן ומניף אותו באוויר.

והלב שלי קפא, כי הייתי בטוחה שחיילים סורים חטפו אותו. היה זה בן-דודה של אמא שבא לעזרתה.

גרנו בישראל כ-3 חודשים, אצל סבא וסבתא. אבא מדי פעם היה מגיע לחופשה, מלוכלך ומסריח, מהמלחמה בסיני/מצריים.

זכור לי פעם שאבא התקשר אלינו בטלפון ואחי ואני שרנו לאבא שירי חנוכה. לאחר מכן הוא סיפר שהוא נחנק מדמעות והעביר את השפופרת בין החיילים שהמתינו להתקשר, כדי שכולם יישמעו את השירה הילדותית שלנו.

זיכרון אחר שיש לי זה שאבא חזר פעם לחופשה וביום שעמד לחזור לצבא, לא רציתי להיפרד ממנו וביקשתי מהאבא החייל הגבוה והגיבור שלי שילווה אותי לביה"ס. הוא הסכים, אבל רק עד לגן המשחקים הסמוך.

אבל משכתי אותו עוד קצת וכשנפרדנו, המשכתי בדרכי לביה"ס, בוכה.

אבא היה יליד ינואר 1942 ובאוקטובר 1973 היה בן 31. בדיעבד התברר לנו שכשאבא היה חייל בסדיר, הלך עם חבריו למגדת עתידות שאמרה לו שהוא ימות בגיל 32 עם נעלי פלדיום לרגליו.

אבא זכר זאת והיה מתגאה שהוא יכול להתנהל בבטחה בקרב ("כמו אבו עלי") כי לא יקרה לו כלום, הרי הוא בן 31. אמא נלחצה מאד מתיאוריו ובינואר 1974, כשאבא עדיין היה מגוייס למרות שהלחימה הפעילה פסקה, עשתה מעשה.

בדרך לא דרך, הצליחה להגיע לאוגדונר, סיפרה לו את הסיפור על מגדת העתידות, ויום לפני יום הולדתו ה-32, אבא חזר הביתה, חייל משוחרר.

אבא נהרג בתאונה ב-2003 ואין בידי יותר מדי פרטים על חלקו במלחמה.

אני יודעת שהוא לחם בדרום, חצה את תעלת סואץ, נסע ב-"זלדה" שחבר בצבא צייר לו ציור שלה, שאבא מסגר ושמר עימו כל חייו.

המעשה של אבא, לטוס מיד לישראל כדי להגן על המולדת (כמו שעשה במלחמת ששת הימים), תמיד היה מובן מאליו בעיני.

למרות שהיו עוד כמוהו, היו יותר שהמשיכו בשגרת חייהם בחו"ל.

אחרי 3 חודשים חזרנו לארה"ב, לבית שהמתין לשובנו. המעסיקה של אבא, חברה בינלאומית שלא קשורה לישראל/ליהודים, לא רק שלא פיטרה אותו עקב נטישתו הפתאומית, אלא שמרה לו את תפקידו בחברה.