הייתי עולה חדש. בקושי ידעתי עברית וכבר מצאתי את עצמי לוחם כחייל בחטיבה 7 ברמת הגולן. (ערב פרוץ המלחמה עדיין היינו בבאר שבע)

בזמן הלחימה היתי נהג טנק. הטנק שלנו נפגע, וכל הצוות נהרג. עליתי על הצריח על מנת לחלץ את הצוות ולצערי כולם נהרגו.

התחלתי להסתובב סהרורי. מסביב כוחות הסורים יורים, וגם כוחותינו.

נעצר לידי נגמ"ש צה"לי והמפקד שאל אותי: "מה אתה מסתובב ככה".... התחלתי לגמגם במעט העברית שידעתי אז, וזה מייד העלה חשד לזהותי. (באותו הזמן הסתובבו באיזור מרגלים רוסים שפעלו לטובת הצבא הסורי).

הייתי אז בלונדיני עם עיניים כחולות.. פתאום אני מבחין שהמפקד בנגמ"ש, האצבע שלו כבר לא מחוץ לבית ההגה במאג אלא בפנים - והאצבע שלו רועדת.

הבנתי שאם אני לא עושה איזו חוכמה אמצא את מותי במקום.

התחלתי לצעוק כל מה שידעתי אז בעברית. "קהלני.. ינוש...מלפפונים...עגבניות...מותק, בוא הנה".

המפקד השתכנע שאני מכוחותינו והעלו אותי לנגמש.

חשבתי לתומי שעכשיו ייקחו אותי לאן שהוא.. למישהו..שיחבק אותי וישאל אותי מה קרה.

נלקחתי לנקודת כינוס בנפח. איך שהגעתי וירדתי מהנגמ"ש שאלו אותי מה תפקידי. כשעניתי נהג טנק אמרו לי תעלה על הטנק השלישי ותצאו...הלך החיבוק שעד היום לא קיבלתי אותו...

זה זיכרון אחד מרבים...