נתי אהרונוב
אני זוכר, ב-04 לאוקטובר 1973, בהיותי סטודנט בניו-יורק, התגוררתי עם חבר שעבד בקונסוליה הישראלית, יהודה אקו.
ביום זה, בשעה 07:00 התקשר אליי יהודה, מהעבודה, ובפיו בשורת המלחמה.
הוא אמר לי שהגיעה הודעה מישראל, שהם אינם קוראים לאנשי מילואים שבחו"ל לחזור לארץ, אך מי שמעוניין להתנדב צריך להתקשר לשגרירות בוושינגטון לקבלת אישור לטיסה לארץ, בלעדיו לא יעלו לטיסות.
בהיותי קצין שריון, ששירת בצבא ולחם בששת הימים בגדוד 79, החלטתי שאני מתנדב, חוזר לארץ למלחמה. התקשרתי לשגרירות, נתתי להם את הפרטים שלי לקבלת האישור ומיד אישרו לי עלייה לטיסה הראשונה של אל-על, שיצאה מקנדי, בשעה 02:00 עוד באותה יממה.
נמסר לי שהמקום שמור ואשלם על הכרטיס בשדה התעופה. עד היום אני זוכר את הסכום- 648 דולר שהשיבו לי לאחר המלחמה.
כסטודנט עבדתי במשלחת ביטחון בניו-יורק, התקשרתי לקבל את אישורו של הבוס שלי, שאישר מיד ואיחל בהצלחה. בסביבות השעה 23:00, לפני יציאתי לשדה התעופה, התקשרה אימי מהארץ, היסטרית ומבוהלת, באמירה חד משמעית כהרגלה, שאין לי מה לחזור ושהמלחמה תיגמר בעוד יום-יומיים ושאשאר בניו-יורק!
ברגע הזה הבנתי שהיא בהיסטריה מוחלטת והחלטתי לא ליידע אותה ואת אבי בכך שאני כבר בדרך...
לאחי, אילן, ששהה בבית הוריי, סיפרתי שאני חוזר להילחם ושאעמוד איתו ועם אישתו בקשר. הטיסה ארצה היתה ללא דיילות , רק דיילים, והמתח ניכר באוויר.
הגענו ארצה ביום ראשון, ה- 07.10 בערב. מיד נשלחנו לביה"ס לשריון בג'וליס. שם חיכינו לטנקים שנוכל לקחת ולהצטרף למלחמה.
ההמתנה הייתה ארוכה מאד ומורטת עצבים. ביום שני, הגיע אהוד ברק, גם הוא מחו"ל, והוקם גדוד 100 בפיקודו, שכלל שתי פלוגות - שרובן היו מתנדבים שהגיעו מחו"ל.
אני הייתי מ"מ בפלוגתו של סגן כורש. במהלך המלחמה, גדוד 100 לחם בקרב החילוץ של הצנחנים, בחווה הסינית, חצה את תעלת סואץ על דוברות, תקף את בסיס הטילים ב18.10 ממערב לתעלה, וכבש את שדה התעופה פאיד ב- 19.10.
לאחר מכן המשיך הגדוד עד העיר סואץ. בדרך לעיר סואץ היתה הפסקת אש ראשונה. הגדוד חנה ללילה, שבמהלכו, הגיעה להקת בידור מהארץ. הנהג שלהם, אדם מבוגר שהתנדב להסיע אותם, באופן גורלי , זיהה אותי ממפגש חד-פעמי,מקרי לחלוטין כמה חודשים קודם לכן בניו-יורק.
אחרי ההתרגשות מעוצמת הגורל, ניצלתי את ההזדמנות שהוא חוזר לארץ למחרת וביקשתי ממנו שימסור ד"ש לאחי.
נתתי לו את מס' הטלפון וצירפתי גם את המס' של הוריי. הסברתי לו שבמידה ואחי יאמר לו שההורים גילו שאני בארץ, אעריך אם יצלצל גם אליהם לומר שראה אותי, ששלומי טוב ושיסיר דאגה מליבם.
אותו אדם, שאת שמו לצערי אני לא זוכר, בתום לב התקשר להוריי, כך התגלה הסוד...
המלחמה הסתיימה ובעקבות סבל מצלצולים באוזניים, הועברתי להדרכה בקורס קציני שריון.