"המזוודה"

ביום ג', 9/10/73, ארגנתי בעלייקה [מחנה סופה] בעזרת הסמח"ט לוי מן ז"ל , את כוח "חולץ", כוח של 7 טנקים "שוט מטאור" וטנק אחד מסוג "שוט קל", [השמועה אמרה שהיה שייך לסמג"ד 53 שמואל אסקרוב שנפגע במוצאי יום כיפור, ברח מבי"ח וחזר ללחימה].

טנקים שנפגעו, נתקעו והוכשרו לחזור ללחימה ע"י החימוש, וצוותו מחדש.

ביום ד' עם שחר, עליתי עם הכוח בליווי מ"מ סיור בשם דוד כפרי שנע עם ג'יפ סיור והוביל אותנו בציר הנפט לאזור סינדיאנה, קת"ק סורי [קצין תצפית קדמי] טיווח אלינו את הארטילריה ואני זוכר את מכת האש שגרמה לג'יפ הפתוח להסתובב במהירות ולהעלם מן השטח.

התקדמנו באיטיות לכיוון מזרח כדי לחבור לכוחות החטיבה, בנוסף לארטילריה הכבדה הותקפנו ע"י כוחות חי"ר שירו עלינו ממטולי ר.פ.ג. [מטען חלול] מטווחים קצרים, וטילי סאגר מטווחים רחוקים.

תוך כדי ניסיונות התמרון, אני נותן פקודות לנהג ימינה, שמאלה, והטנק לא מגיב. הוא נע רק קדימה ואחורה. במהלך המהומה אני מזהה שנוחת לי על הצריח חוט כינון של טיל סאגר.

הבנתי שהטיל חלף מעל ראשי, ובמחשבה של שניות החלטתי לנטוש במהירות את הטנק כדי לא לחטוף את הטיל השני.

נתתי פקודה לצוות לנטוש את הטנק ול-ששון מפקד ה-"שוט קל" לרדת מהטנק ולחלץ את הצוות לאחור. קפצתי כמובן ללא ציוד אישי ותפסתי פיקוד על ה-"שוט קל". בקשר פנים אני שומע את הנהג שואל "זה דידה מנקין?" והנהג מציג את עצמו: "ישראל פישר, בן המחזור ".

שיטת ההתקדמות הייתה לירות פגזי מעיך על הסלעים כדי לייצר רסס ולהוריד לחי"ר הסורי את הראש, וכך התקדמנו עד שחברנו לכוחות החטיבה.

היה זה יום המפנה שבו גרמנו לאויב הסורי לחזור לסוריה מעבר לקו הסגול [הגבול], בהמשך פגשתי את הצוות המקורי ושאלתי אותם מה קרה לטנק שנטשנו והם דיווחו שחצי דקה אחרי שקפצנו חטף טיל, אך לא נידלק.

אחרי המלחמה [8 חודשים] נודע לי שיש מקום של הרבנות בקריה שאספו ציודים של לוחמים שנפגעו או נהרגו. הגעתי למקום, הרב שאל אותי על האזור שבו ניפגע הטנק ותאריך הפגיעה ושלח אותי לצריף 6. בבדיקה בין המדפים מצאתי את המזוודה הירוקה שלי.

חזרתי לרב ואמרתי לו שמצאתי.

"איך תוכיח?", שאל.

פתחתי את המזוודה, היה שם פס נייר כמו שמוסרים כביסה בצבא, בכותרת היה כתוב אלמוני. פתחתי את מכסה מכונת הגילוח "פיליפס" שהייתה הרוסה מחומצת הבטריות, אבל על הספוגית שמגינה על הסכינים הייתה חותמת: דוד מנקין, כפר הרא"ה. הרב אמר "הוכחת, אתה יכול לקחת".

שאלתי איפה התפילין?

הוא ענה: "במלחמה, ללוחמים לא נישאר במי להאמין, רק בקב"ה. כל תפילין שהגיעו, שלחנו בחזרה לחזיתות. תכוון שזה שלקח, לקח לשם מצווה". כיוונתי ולקחתי את המזוודה.