היציאה למלחמה, יום א' 7/10/73.

בשעות הבוקר יצאנו ממחנה יפתח [ימ"ח 679] 4 טנקים {לפי הנחייתו של המח"ט אורי אור, שכל כלי עם אנשי צוות עולה למלחמה]. המ"פ חגי קוהל ז"ל, המ"מ אודי אנג'ל, המט"ק חיים יפרח, ואני המ"מ דידה
מנקין.

ללא נשק אישי ללא מפות, השארנו ביפתח את שארית הפלוגה לסיום ההתארגנות עם הסמ"פ אביהוא גלעדי ז"ל ונסענו על זחלים לכיוון גשר בנות יעקב. באחד העיקולים, הטנק של אנג'ל איבד היגוי וניתקע בצד הדרך בעץ אקליפטוס.

אנג'ל לא רצה להפסיד את המלחמה, ועבר לטנק של חגי. ראינו את הרמה העשנה, אבל עדיין לא קלטנו שזאת מלחמה. תנועה במדפים פתוחים, תותחים בדורגלים. כשהגענו לגשר בנות יעקב, הבנתי שאכן זאת מלחמה אמיתית.

הגשר היה עמוס בשקי חומר נפץ, כשסביבו חיילי הנדסה שמכינים אותו לפיצוץ [מההבנה שאם הסורים יגיעו לירדן יכבשו בנקל את הגליל] ועברה במוחי המחשבה האם אוכל בהמשך לחזור אליו?

כשהגעתי לבית המכס העליון נזכרתי שלא עשיתי דבר חשוב ביותר בהכנת הטנק לפעולה: "תאום כוונות", [בדרך כלל כשעושים תאום כוונות נעזרים במכשיר אופטי שניקרא בורסייד המיועד לפלוגה , המכשיר לא היה]. עצרתי בצד הדרך ועשיתי תאום מאולתר על שפיץ של עץ ברוש.

בעזרת חוט שחור שהכנתי בפנקס השבי, חגי לחץ להמשך תנועה, לכן לא ירדתי לתא התותחן לבדוק את תקינות התאום, דבר שבהמשך היה בעוכרנו. המשכנו לעבר נפח ופנינו ימינה [דרומה] על ציר הנפט לכיוון חושנייה, ראיתי בצד הדרך במקום נמוך טנק בהמתנה.

ירדתי אליו רגלית. בכיסא המפקד נימנם בחור בלונדיני מפויח שלימים יקרא "כוח צביקה". הוא דיווח לי שכל הלילה נלחם והזהיר אותי מהאויב שנימצא ממזרח, חזרתי לטנק וכמעט נחרשתי מבום על קולי מעל ראשי.

ממרחק של כ-800 מטר אני מזהה טנקים ירקרקים נעים ויורים לעברנו, כיוונתי לאחד הטנקים ונתתי לתותחן יאיר שטרן פקודת "טווח קרבי" והתותחן לא פוגע. יפרח חטף פגז בבסיס האנטנה ונותק הקשר איתו, המ"פ שזיהה את המצב הקשה נתן פקודה.

לא נעים להגיד נסיגה אלא "שיפור מגמה לאחור". חזרנו במהירות לכיוון נפח, ואחרי קילומטר אני מזהה מימין לציר אנשי צוות שזועקים לעזרה, לא ששמעתי אבל הבנתי, הם סימנו בדגלים ונופפו בידיים. אני חונכתי שלא משאירים פצועים בשטח.

ירדתי מהציר לעברם והעמסתי על הצריח, המנוע, והתמסורות כ-10 לוחמים שרופים, חרוכים, מבוהלים ואובדי עצות. המשכתי בתנועה עם המטען האנושי, עברנו את נפח צפונה לכיוון ווסט, בהמשך הדרך הטען קשר ציון צדוק ז"ל הסב את תשומת ליבי שאחרי הטנק נוסעים ג'יפ ונגמ"ש שמסמנים לנו לעצור.

אני יורד ורואה את מפקד האוגדה רפול, [כשהמבט של ציון ורפול נפגש הם לא חשבו שיהיה להם אותו גורל טרגי. רפול טבע למוות בנמל אשדוד, וציון טבע כשניסה להציל את בנו דרומית לנמל].

הוא שאל אותי מה אני עושה ועניתי שבמהלך התנועה חילצתי פצועים, רפול אמר לי שטנקים נועדו להילחם ולא לחלץ פצועים, ושהוא ידאג להמשך הפינוי.

הורדתי את הפצועים עם ג'ריקן מים, ליד גדר ציר הנפט סובבתי את הטנק וחזרנו לאזור נפח. עליתי
לעמדת אש, מנוע הטנק התחיל לפקפק עד שדומם, ירדתי לחפש עזרה לחילוץ.

הרעיון שהעלה רפול שטנקים נועדו להילחם ולא לחלץ פצועים לא היה נושא לויכוח. מה שאני ודאי יודע שמפקד האוגדה היה צריך לדאוג שטנקים בימ"ח צריכים להיות מתודלקים ושאני לא אסיים יום לחימה בעמדת אש ללא דלק.