בוקר שלו עם מתח באוויר בבסיס רפידים של חיל האוויר.

כמה מאנשי הקשר ישבנו על שפת המדרכה, רגע אחד לפני ההפגזה הראשונה על המסלול טיסה במקום. הלב החסיר פעימה ופתאום הפחד השתלט.

מאותו הרגע, יחידת הקשר לא פסקה לעבוד וידענו כמה חיוני שנתעורר כי הדבר האמיתי קורה סביבנו.
לפחות חודשיים היו שמועות שהחיילות עוברות סדום ע"י האויבים.

הזיכרון לא הרפה ומעציב אותי, כי החלום שלי היה לצאת לקורס קצינות ולהפוך למשמעותית, קריירה צבאית.

היום, 50 שנה אחרי, עדיין מרגישה החמצה גדולה. אני היום במקום אחר, אך ההחמצה לא מרפה בדיוק בימים קשים כאלה בעם.