שבוע לפני ראש השנה אבי ז"ל מגיע למוצב צידר, בואכה מוצב המזח.

הוא שורק לי ואני כנהג טנק ממעלה הצריח יורד למטה.

"אבא מה אתה עושה פה?", "שמע בני, באתי מראס סודר. עוד שבוע, שבוע וחצי, תיפתח מלחמה. שמור על עצמך, לא בטוח שאראה אותך יותר", והלך לו.

ראש השנה הגיע. כל הצוות יוצא הביתה לחופשה. המט"ק אומר לי "אתה לא יוצא. נהג טנק מצוות אחר עשה נפקדות, אנחנו נצא. כשנחזור, אתה תצא לכיפור".

בדיעבד יכול להיות לטובה, כי התוחתן שלי הפך לנהג טנק וביום כיפור אחרי 3 שעות של לחימה הוא נהרג במארב בואכה תעלת סואץ.

ביום כיפור בשעה 14:00 רצתי לפיקוד דרום ועלינו לאוטובוס עד המחלה.

שם, בלילה הראשון, צוותתי כנהג טנק לבן ארצי, חתנו של יצחק רבין. הקרבות היו קשים מנשוא.

באחד הימים, ביום השלישי לקרבות, שאנו אורבים לשיירת שריון מצרי - אני מוציא את הראש ואני שומע מישהו צועק את שמי - "עמנואל, עמנואל".

ואז אני רואה את חברי הטוב עודד מיארון. אנחנו הולכים לדפוק אותם. ואז משום מקום עף נגדו טיל סאגר. אני יורד במהירות מהעמדה והוא חוטף ונהרג במקום.

אני תחת אש נצמד אל הטנק שלו ואני והנהג שלו מוצאים אותו, ואני קושר אותו לתא זווג והמט"ק צועק אלי "אתה משוגע, כנס מהר לטנק".

ואני אמרתי לו "אם לא אקשור אותו הוא ייפול ולא יימצאו אותו", ואז חזרתי במהירות לתא הנהג ודהרנו לצוות הציר המצרי שיירו את הטיל. אחד המטר הרג עם המקלע, והשני אני דרסתי בכל הכח את החייל המצרי וקברתי אותו.

ממש לקראת סוף המלחמה, לקראת הפסקת האש, לקחו אותי לנגמ"ש עם רב סרן מבוגר, ועברנו בין הטנקים השרופים שלנו לבדוק אם יש טנקיסטים ולסמן אותם כדי לאסוף אותם.

והמראות היו קשים מאוד, שמלווים אותי כ-50 שנה. יהי זכרם ברוך.

באחד מחניוני הלילה חטפתי פגז מטנק מצרי, זה שהתברבר בשטח שהושמד כמובן, ולמזלי הפגיעה לא הייתה קשה. מהבזק היה לי שחור בעיניים ומפויח. לקראת הבוקר התאוששתי והמשכנו הליכה, והסיפור עוד ארוך. פציעה שנמשכת איתנו כבר 50 שנה.