N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

חזרה

דורון כהן

חיל הרגלים
חטיבה 1 (גולני)
ללא קרב ספציפי

גילי זיכרנו לברכה, הוא בעל עיטור העוז.

עיטור שניתן לו על עוז רוחו, שבא לידי ביטוי בקרב על מוצב החרמון (הקרב השני לכיבוש המוצב ב – 22.10.23) במלחמת יום הכיפורים. קרב שבסופו של דבר הסתיים בניצחוננו. המוצב נכבש וחזר לשליטתנו. הכרתי אותו לאחר שהודחנו שנינו מקורס הטייס וביחד עם עוד ארבעה חברים, שהודחו כמונו, הצטרפנו לסיירת גולני.

מכיוון שהיינו צריכים להמתין כשלושה חודשים, עד שחיילי המחזור שאליו היינו אמורים להצטרף יסיימו את הטירונות שלב א' של גולני לפני הצטרפותם למסלול בסיירת, ומכיוון שבסיס היחידה היה ליד נהריה וגילי ומשפחתו התגוררו בעיר, בילינו לא מעט זמן בביתו והכרנו את משפחתו הנפלאה והאמיצה.

עוז רוחו של גילי לא היה דבר שהתגלה בקרב האחרון של חייו, הוא היה נוכח בגילי תמיד והתגלה מיד עם ההכרות עימו. כך גם החברות שלו, המוסר הגבוה וטוב הלב שלו. היה בו משהו מיוחד שהקרין על הסובבים אותו. הייתה בו מנהיגות צנועה.

הזיכרונות והתמונות שעוברות לי בראש מגילי, הן דווקא משלבי המסלול השונים ביחידה ולא מהמלחמה עצמה. הן לא עוסקות במה ואיך גילי עושה את הדברים - אלא, בלמה הוא עושה ועל מה הוא חושב כשהוא פועל כך ואחרת.

הן קשורות להווי החיים, לאימונים ביחידה, לטיולים, לשהייה בים על הסירה שלו, לסתם בטלה משותפת ועוד כהנה זוטות מחייו של אדם. לדאבוני, גילי חרוט בזיכרוני (וכך יהיה לעד) בן 21.

בה בשעה שהייתי אמור להוסיף זיכרונות ותמונות, בעלות אופי שונה לחלוטין לאורך – מה שהיה אמור להיות - החיים המשותפים שלנו. כל כך עצוב וכל כך חבל. את מסלול חיי הצבאיים, אני חב לגילי. בגלל מותו, ורק בגלל מותו, נהייתי מפקד. אני רק מקווה בכל מאודי, שמפקד ראוי לדעתו של גילי.